צילום: יובל רחמים "מאיר אריאל היה תבנית נוף קיבוצו. בעצם, הוא מעולם לא עזב אותו", טוען פרופ' נסים קלדרון. לקראת סוף ספרו החדש - 'ארול אחד; מאיר אריאל, ביוגרפיה' (הוצאת דביר) - מתברר שלקראת סוף סיפור חייו של אריאל, ביקשו הוא ותרצה אשתו לחזור למשמרות, פיזית.

עוד תרבות ואמנות מהקיבוצים:
צבע אדום, הסיפור שאינו נגמר
דן שביט על הקריסה, על השמאל ועל הספר החדש
הקיבוצניק שמנגן בעולם את I'm All Out Of Love

"אביהו אתגר, שהיה מזכיר הקיבוץ באותם ימים", כך כתוב בספר, "זוכר שבני הזוג באו אליו וביקשו לחזור ולהתקבל כחברים בקיבוץ. הוא אמר להם ישירות שלא יקבלו אותם, משום שהשימוש שלהם בסמים מרתיע את החברים, והמצב הכלכלי מרתיע עוד יותר. הוא שאל אותם: ממה בדיוק תתפרנסו בקיבוץ? במקום תשובה חלצה תרצה את נעליה, דפקה בהן על השולחן, ואמרה: אנחנו חוזרים, לא יעזור כלום! (אביהו) אמר שיעביר את הבקשה לישיבת ההנהלה. ההנהלה סירבה".



קלדרון, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, כבר כתב כמה וכמה ספרים על שירה ועל ספרות עברית, ועל היחסים בין שירה לרוק'נרול בישראל. הוא איחר להתוודע לפואטיקה של מאיר אריאל, ולא הכירוֹ אישית. "גיליתי אותו רק לאחר מותו", הוא מודה, "לפני שמונה שנים, כששמעתי את שלומי שבן שר את 'דאווין של שיר מחאה'. אמרתי וואו. התעניינתי, התחלתי לחפור, הקשבתי לכל השירים שכתב, התעמקתי בתמלילים, והחלטתי שהיוצר החשוב הזה ראוי לביוגרפיה. לא שיערתי שהעבודה תארך שבע שנים. באישורה של תרצה צילמתי את הארכיון הענק שהשאיר אחריו: תמלילים, סקיצות, טיוטות, התחלות וסיומות, הבזקי רעיונות ואפילו פתקים, גם הפרוזאיים ביותר. לדעתי הוא כתב כל יום. ראיינתי לפחות 120 אנשים: בני משפחה, מקורבים, שותפים לעבודה וחברי קיבוץ. שיתפתי את המלחין עודד פנחסי, שינתח את הפן המוזיקלי ביצירה של מאיר. כן, גם בפן הזה היה אריאל ייחודי, אולי אפילו מבלי שהיה מודע לכך".

לרוחב ולעומק, בכלים ובדקדקנות של חוקר, פורשׂ קלדרון את המצע שעליו נולד, גדל, התפתח ויצר אריאל. הוא אינו מסתיר - לא בספר ולא בשיחה - את חיבתו ואת נלהבותו לגיבורו, אך גם אינו מתכחש לחולשותיו: התנהלותו הבעייתית לפעמים, שטויות שעשה, שערוריות שחולל ופגיעות שפגע. ועדיין, "אריאל נמנה עם קבוצה מובחרת של סינגר-סונג-רייטר ישראלים - מיכה שטרית, רונה קינן, ערן צור ועוד - שאני רואה בהם יוצרים חשובים שחוללו מהפכה גדולה בשירה העברית והצעידו אותה קדימה.

"אריאל הוא האבא של כולם. השירה שלו עשירה ועמוקה, יותר מזו של לאונרד כהן. הוא דילן ישראלי. הוא קפדן גדול, משקיען, מנפה בנפה הכי צפופה, כותב עשר גרסאות עד שהוא משחרר אחת, או לא. הוא רב-שכבתי, משלב שפה גבוהה עם משלב נמוך, פסוקים מהמקורות וחוכמת חז"ל עם סיפורי פולקלור ועגת רחוב, ליריקה ורומנטיקה עם עוקצנות, מחאה וביקורת. אין לו כמעט שירים גרועים. הוא הביא את השיר המושר אל העמוקים שברבדי התרבות, כמו עגנון בספרות וזריצקי בציור".

וכיוון שכל העושר הזה נבע, הושפע ושאב מהקיבוץ, ולאורך כל השנים נשא את חותמו, גורס קלדרון, הוא מייחד פרק נרחב ומאלף להיסטוריה ולסוציולוגיה של משמרות, מהקטנים והדלים בקיבוצים - משקית, כלכלית וארגונית - ובה בעת מחצבה בלתי נדלית של חומרים - דמויות, אירועים, סיטואציות, השפעות, השראה ורעיונות - שיצק אריאל לשיריו.

"כיום רבים שוכחים את החלום הגדול שביטא הקיבוץ, ונוטים להדגיש במידה מוגזמת את התערערות השוויון כגורם המכריע בהתפרקותו. לא אריאל. הוא החשיב ערכים אחרים בקיבוץ, ובעיקר את הסולידריות, כאמצעי התמודדות עם הניכור ועם הבדידות בעידן המודרני".

את קיבוץ משמרות חקר ולמד קלדרון בימים הרבים שעשה בו ושבהם שוחח עם ותיקים ועם צעירים, והוא מיטיב לנתח אותו בספרו. "הקימו שתי קבוצות - קבוצת החלוץ הרוסית וקבוצת גורדוניה הליטאית-לטבית - שבלא חמדה, בלחצו של הגורדוניסט לבון, התאחדו בפרדס חנה. מיום שעלו יחד על שטח הבור המצומצם שהוקצה להם סמוך לשם והעניקו לו את השם משמרות, ידעו בעיקר תלאות, משברים, קשיים כלכליים וקונפליקטים חברתיים, ורק מעט הבלחות של רווחה ונחת.

"המתח החברתי היה שם מהתחלה, בגלל ניגודי ההשקפות והדגשים בין שתי קבוצות המייסדים: אנשי תנועת החלוץ היו פתוחים לחברי ארגונים ולבעלי דעות שונות, חתרו לקיבוץ גדול והטרוגני וטיפחו פחות את הממד האידאולוגי, שלגורדוניסטים היה חשוב במיוחד. אלו דגלו בקבוצה הקטנה, האינטימית, כתשובה לניכור של החיים המודרניים, התנגדו עקרונית לקיבוץ הגדול והסתייגו ממבנים ארגוניים סדורים ורציונליים מדי. לעומת זאת הם ייחסו ערך מיוחד לרגשי, לחווייתי, לבלתי רציונלי. היה בהם אפילו זיק אנרכיסטי. מאיר אריאל, מתוך צורך פנימי חזק, היה קשו