צילום: שאטרסטוק "אתה עולה במדרגות של האסם, משמאל לדלת", אמר מנהל המוסך, ויורם הנהן ובחן את המסב שבידו. "קח מפתח תשע שש עשרה", הוסיף.
יורם טיפס המון מדרגות, יצא לגג ולאור המסמא והשקיף על הנוף ממרומי האסם: טנקים ודי ניינים, משאיות ענקיות, כוחות של חיילים פזורים בשטח ועשן עולה מעזה הנצורה בתוך שנאתה עצמה. קולות הפיצוצים והירי הגיעו עד אליו מלב שטחי הקרב. מלחמת צוק איתן. מצפון יישובים שטוחי מבע, כגון נתיבות, שובה ושרשרת, וממזרח העיגול הלבן הבוהק של המתקן הצבאי ליד אורים.

עוד סיפורים קצרים:
צבע אדום, הסיפור שאינו נגמר
עורב בחדר: סיפור מאת סִיו שצקי

ואז ראה אותה והוקסם: היא עמדה בפינה חשוכה בחרך בטון בקיר והתבוננה בו. תנשמת לבנה. הוא ניסה להתקרב אליה, אך היא השמיעה קולות התנשפות עזים. היא הייתה גדולה מאוד, ונראה שמשהו אינו כשורה בכנף הימנית שלה. יורם שקל אם יטריד את עצמו בגלל החיה היפה הזאת או שייגש לעבודה.

בתוך רבע שעה הצליח יורם להחליף את המסב בחדש ולחזק את הברגים שלו. כשסגר את דלת הרשת, היא עוד עמדה שם. הוא הרים סמרטוט בד שהיה מונח לרגליו, התקרב אט-אט לתנשמת והשליך עליה את הבד. "הסססס... הססססס...", השמיעה הציפור כאשר נטל אותה יורם בידיו, נמנע ממגע טפריה ומקורה. "יש לך כנף שבורה, ילדה", היו המילים הראשונות שאמר לה.



סמי צחק כשראה את הציפור, אבל יורם לא איבד רגע והתקשר לשלמה הווטרינר. כאלו היו הימים, מחול טירוף של חדשות ובהן הודעות על עוד הרוגים ופצועים, ובתוך כל זה מציאת מזור בפינות חיים חבויות, לאדם הרוצה למצוא נווה מדבר מורלי בלב התופת. ציפור מקולקלת הייתה זאת, והוא רצה לתקנה. הלוא מכונאי היה.

היה חייל, רפאל שמו, שבימים של צוק איתן שימש עוזר לרב הצבאי. משפחתו של יורם אימצה אותו. לאחר שחבש הווטרינר את התנשמת שמר עליה יורם בחדרו. יורם ורפאל ניסו להאכיל את התנשמת, שבינתיים זכתה לשם שומשום. "ראית? הוא אוכל רק מהיד שלך", אמר יורם לרפאל בפליאה לאחר שהתייאש מניסיונותיו להאכיל את שומשום.

ובינתיים בשטח הובלו באלונקות עשרות גופות של חיילים, מפורקים חלקית או שלמים, אך דוממים מאוד ובולמים את בשורת היותם אנשים צעירים ברובם. מי שקיבלו את הגופות לידיהם היו הרב הצבאי ועוזרו קטן הקומה והחרוץ רפאל, שמלמל דברים בלתי ברורים בזמן שראה את מה שראה. הרב הצבאי שחרר אותו כל אימת שיכול היה אל "המשפחה המאמצת שלך בקיבוץ" כפי שהגדיר את ביתם של סימה ובנה יורם.

כשהגיע לביתם הלך רפאל מיד אל כלוב העץ והאכיל את התנשמת. לאחר מכן נכנס למקלחת וניקה מעליו את כתמי הדם ואת האבק שדבקו בו. "אתם לא יודעים מה הביקורים האלה בבית שלכם עושים לי", אמר להם.

עבר זמן, ומבצע צוק איתן קיפל את מפרשי המתכת שלו ושקע אל מצולות אגדת עם ישראל, כעוד פסיק חשוב במסכת של טמטום בלתי מבוקר של מוחות הרצים כל הזמן ברוורס. אנשים רבים נשמו לרווחה, והיו שאמרו שהיה צריך להעמיק ולהכות בעזה ולפצוע אותה פצעי מוות, ושלא עשו די במבצע המוגבל שהסתיים.
"השבר מתאחה די יפה", אמר הווטרינר ליורם ולרפאל. "אני חושב שבעוד חודש או חודשיים נוריד את הקיבוע וניתן לה לנסות לעוף".

"רפאל", אמר יורם, "אני חושב שאתה צריך לקחת את שומשום אתך לצבא. פה היא תמות".

"אני חושב שאתה צודק", השיב רפאל, וכך אכן היה. בבסיס בשומרון הקפיד להאכיל את שומשום בבשר שקיבל מהמטבח הצבאי.

בוקר אחד צלצל הטלפון של יורם, והוא שמח לשמוע את קולו של רפאל. "אני רוצה לבוא מחר לקיבוץ", אמר. "אני מביא אתי את שומשום. תכין את שלמה שיבוא להגיד לנו אם היא מוכנה לעוף לחופשי". "בטח", שמח יורם, "בואו. אדבר עם שלמה ואעדכן אותו".

למחרת לפנות ערב עמדו השלושה בשדה. "זרוק אותה בעדינות למעלה", יעץ הווטרינר. יורם עשה כדבריו, ושומשום נחתה במשק כנפיים על האדמה, הלכה קצת, עצרה, ואז הניפה את עצמה מעלה־מעלה. בתוך שניות נראתה ככתם קטן על רקע השמים האדומים, ההולכים ומתכהים. "חיברת לו מגן דויד קטן לרגל, הא?", אמר יורם כשהלכו חזרה לקיבוץ. "כן, זה נראה לי רעיון מצוין", ענה רפאל.

כעבור שבעה חודשים שוב היה יורם במוסך. "המסב שהחלפת בשנה שעברה שבור", אמר לו סמי ושם בידיו את מפתח הברגים. כשעלה לגג האסם שם יורם לב לכך שאין הוא לבד. מולו, בתוך כוך הבטון, עמדה תנשמת. היא ישבה על קן ובו גוזלים רכים. יורם התקרב, והתנשמת השמיעה קולות "הססססס... הססססס...". משהו קטן נצנץ על רגלה, ויורם צחק וקרא: "שומשום, שומשום שלי!".

לפני שירד צילם יורם בטלפון הנייד שלו את התנשמת והגוזלים ושלח בווטסאפ את התצלומים לרפאל ולשלמה. שניהם הגיבו בשמחה ובהתלהבות. באותו לילה הלך יורם לישון כשחיוך רחב על פניו ובלבו. הוא חש שמעגל נעלם נסגר.

באותו לילה הרחיקה שומש