צילום: בועז לניר כל השנים מקפיד דן שביט (כפר סאלד) לתקן את אלה שפני הילד וגוף הנער שלו מביאים אותם בהיסח דעת לקרוא לו דני. "דן", הוא מבקש בהטעמה. ובכן, נראה שסוף-סוף הגיע לגיל ולמראה המצדיקים ויתור על דני החמוד לטובת דן, איש הרוח, הסופר והאמן הרציני. בהתאמה, גם ספרו החדש 'ימי עלמה ותום' (הוצאת הקיבוץ המאוחד) הוא ספר מבוגר; הבשל והעמוק מכל תשעת הספרים שכתב עד כה.

זהו רומן מתעתע, רב-שכבתי, פורץ גבולות וקונוונציות ספרותיות, המביא את סיפורם של שניים: עלמה בלום, שחקנית ותיקה, מעין הגברת הראשונה של התאטרון, ותום זמיר, שחקן צעיר ומבטיח. במחזה חדש הם אמורים לשחק אֵם ובנה שיחסיהם עכורים. הוא בורח ממנה ומפנה עורף לניסיונותיה הנואשים להחזירו אליה, וכך אין הם נפגשים לעולם על הבמה. גם מחוץ לבמת התאטרון, בתקופת החזרות, הם מנועים מלהיפגש, על פי דרישת הבמאי.



השניים נענים לדרישה זו, תחילה באי-רצון ובזעם, אך בהמשך הדרך הם דווקא נהנים מהגזירה, המאפשרת לכל אחד מהם להשתעשע, לדמיין ולבדות מרחוק את קורות חייו של זולתו. בהמשך הרומן מתערבלים ריאליזם ובדיה פואטית; החיים מתערבבים בתאטרון, התאטרון בחיים, ציפיות הקורא נטרפות, והסוף מזמן לו הפתעה וגם חומרים עשירים להרהור ולמחשבה.

מה יחסך לאמירה שזהו הספר הבשל והטוב ביותר שכתבת?
"ייתכן שכך. הספר נולד מנקודה טריוויאלית בנאלית. מתוך צפייה בסדרות טלוויזיה, התעוררה אצלי שאלה מוזרה, או נגיד, השתעשעתי במחשבה מה קורה לשני שחקנים ראשיים בסרט שנאסר עליהם להיפגש בזמן העבודה עליו. חשבתי שהולכת להיכתב מעין טלנובלה לצעירים, אבל תוך כדי עבודה הרגשתי שאני זורם לכל מיני כיוונים ואפשרויות, ונרקמת יצירה לא שגרתית, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה. דבר הוביל לדבר, שאלה הציפה שאלה נוספת. למשל, עד היכן מגיעה המציאות והיכן מתחילות הפנטזיה וההזיה. מצד אחד, ביקשתי לבדוק מה קורה לאדם לאורך תחנות חייו: לידה, משפחה גרעינית, צבא, זוגיות, הולדה, מוות. האם אלה אמנם מושגים ברורים וחד-משמעיים כפי שנהוג לחשוב, או אולי אופציונליים במידה מסוימת? מצד אחר מקופלת בסיפור כל ההוויה הישראלית בקליפת אגוז, כולל שואה, פלשתינאים ומעט פוליטיקה. אני חושב שבספר הזה שכללתי בלא־מודע את אמנות הכתיבה שלי, ונולד מבנה משודרג ומשוכלל, שלם ועמוק. אף ספר קודם שלי לא הגדרתי במונח 'יצירה'. הפעם אני מרשה לעצמי".

אז אתה מרוצה.
"אני לעולם לא מרוצה, לא מעצמי ולא מהיש בכלל. אני לא טיפוס אופטימי במיוחד".

פסימי?
"מעדיף ספקני מאוד. שלא יובן לא נכון: אני מרגיש טוב, שלם עם עצמי בחיי היום־יום, אבל כמו כל אמן, לעולם לא מסופק ממש. אני חי בתחושה שעוד לא הספקתי הכול, רוצה יותר. לא פעם אני תוהה אם עשיתי נכון שנשארתי בקיבוץ. הדילמה אמן־קיבוץ מלווה את הקיבוץ מראשיתו, וגם כיום, בקיבוץ המתחדש, היא איכשהו ממשיכה ללוות אותנו. אז נכון שכבר לא שואלים ובודקים אמן איך וכמה הוא מכניס לקיבוץ אלא רק מצפים שלא יהיה למעמסה, ואני בהחלט לא, אבל אופי החיים הקיבוציים מכתיב איזו אחידות, קונפורמיות, של תהיה כמו כולנו. הגישה הזאת, שלא אוהבת התבלטות וחריגוּת של היחיד בתוכה, זרה לעשייה אמנותית. נוסף על כך, המרחב הכפרי, הקיבוצי, לא תמיד מספק את הגירוי ליצירה. לא במקרה - וגם בגלל העובדה שחלקית אני עובד בעיר - מרבית הספרים שלי עוסקים ומתרחשים בהוויה העירונית".

אבל מצד שני...
"אני לא יכול להתלונן. כפר סאלד תמיד אִפשר לי לעסוק באמנות, כמעט פינק אותי, ואני מסתדר היטב עם חיי הקיבוץ. אף פעם לא חייתי בשוליים החברתיים. אדרבה, הייתי מזכיר, יושב ראש אסיפה ותפקידים אחרים, ואני עדיין פעיל בשיח הציבורי אצלנו. דעתי נשמעת ואני מעורב. לזכות הקיבוץ ראוי לזקוף דבר נוסף: אורח החיים שלו מלמד אותנו צניעות, שמירה על פרופורציות. בקהילה כפרית, אם תבקש להבליט כל הזמן את היותך סופר ואמן, לא זו בלבד שלא תקבל יחס בהתאם, אלא אף תצא די פתטי. חלק ממאבק הקיום של אמן הוא הבלטת שמו, יחסי ציבור, פרסום; אבל הקיבוץ לא אוהב אגומניה, ואני אדם שאכפת לו מהסובבים אותו".

עדיין נגוע בחיידק
פעם, זוכרים אנשים, הוא היה אקטיביסט פוליטי (ואפילו עישן מקטרת). כיום, הוא אומר, הפוליטיקה נזנחה לטובת האמנות, בעיקר הכתיבה, אבל גם הפלסטית - שתי המוזות מהארבע שפלירטט אתן בילדותו. "מלבד ציור וכתיבה גם ניגנתי בקלרינט, כי זה מה שהמורה למוזיקה קבע, אף על פי שהתאים לי יותר פסנתר, ועד היום מוזיקה קלסית היא חלק בלתי נפרד מחיי", מגלה שביט. "אני זקוק לה נפשית, והיא תמיד מתנגנת ברקע כשאני כותב. גם שיחקתי. קיבלתי תפקידים ראשיים בהצגות חוג הדרמה של כפר סאלד, הייתי בקורס שחקנים של התנועה, והיו שניבאו לי קריירה בתחום זה. כך או כך, זה לא מקרה שנשארתי עם הכת