צילום: גדי פישרמן יש לכם עניין בתאטרון אחר, אבל באמת אחר? היי דרומה לאילות! שם, לא בין כותלי אולם מופעים, לא על בימת תאטרון, אלא בחצרו של קיבוץ בואכה המדבר, רצה - נכון יותר מתרחשת - מאז יוני האחרון, ארבע עד שש פעמים בחודש, "ירמה לאור ירח".

עוד תרבות מהקיבוצים:
"תמיד לחלום": סיפורה המרגש של עדנה סולודר עולה על המסך
חסד מאוחר לאיחוד הקבוצות והקיבוצים
"אני אוהב לתקלט במקומות לא שגרתיים"

הפואמה הטרגית המפורסמת של לורקה, שבמקורה גדושה בדימויים ובאלמנטים מהטבע ומחיי הכפר - פרחים, בעלי חיים, מים, אבנים, עפר, גשם, אור וחושך - מרגישה כאן בבית. "המדבר, הרי אילת, הלילה, הסלעים, מספקים את כל אלה בשפע, מחזקים את תחושת האותנטיות, ומעניקים ממד מיתי חלומי שמכניס את הסיפור לקונטקסט רחב של חיים ומשמעותם", אומר בעז דן, שמיד נתפנה אליו.



הגרסה שלפנינו, עיבוד ובימוי של שי פיטובסקי, נפתחת בביתם של ירמה (בספרדית: אדמה צחיחה) וחואן, הלוא היא דירתם הצנועה בקצה הקיבוץ של בעז ושל זוגתו־שותפתו השחקנית דנה יצחקי.

קהל הצופים המתקבץ שם צופה מבעד לחלונות במריבת האוהבים, ואחרי כן בצאתם ובמנוסתם מהבית, והוא ממשיך אחריהם, חוצה בעקבותיהם את גדר הקיבוץ מדברה, מתלווה אליהם בחורשת עצים, באפיק נחל, בבית קברות, ועד למפגשיהם עם שאר גיבורי המחזה והמצבים.

"הצופים תמיד נוכחים, קרוב לשחקנים, כמו עדים אילמים לחתונתם של ירמה וחואן, כמו משפחה ושכנים שאין מפלט מהם בכפר קטן. היה חשוב לנו", כך דן, "לשמור על האינטימיות בסצנות, לא לוותר על אף ניואנס, לשמר את המתח ואת תחושת הכאב, את מראה העיניים המבקשות ואת הידיים המזיעות. לכן הגבלנו את קהל הצופים בכל הצגה לארבעים איש. השתמשנו בפנסים מיוחדים, במפעילים ניידים, וכמובן במוזיקה עממית המשתלבת נפלא עם רוח המדבר. מבחינתנו זהו אקספרימנט, ניסיון להרחיב את גבולות היצירה שלנו, לחקור ולבדוק אם זה בכלל אפשרי ליצור מעין סרט תלת-ממדי חי ומפתיע".

הביקוש הרב לחוויה התאטרלית הזאת (שהועלתה עד כה ארבעים פעם, בניגוד מפתיע לציפיות הצנועות, והביקוש לה מסרב לדעוך) מעידה שהאקספרימנט הצליח, כשם שהצליח - בהחלט כבר ניתן לסכם ולהכריז - האקספרימנט הגדול יותר: עצם התהוותו והקמתו של "תאטרון אלעד" באילת ובמועצה האזורית חבל אילות. האמונה, הנחישות, התמימות, הנדנוד והחוצפה שלו, הם שהביאו את בעז דן, היזם והמנכ"ל, עד הלום.

הכול סולד אאוט
הוא (32) בן קיבוץ אילות, שאליו חזר מתוקף השליחות שנטל על עצמו. בכיתה ד' החל ללמוד פיתוח קול ונגינה בכלים שונים. בתיכון מעלה שחרות ביטבתה היה תלמיד בולט במגמת מוזיקה ותאטרון. אחרי השירות הצבאי הרחיב אופקים בסדנאות שונות, ובסמינר הקיבוצים למד אצל אושיות תאטרון - קוטלר, ויינגרטן, סובול, ואחרים - וחשוב לא פחות: פגש את דנה.

"וכל הזמן טפטפתי לכולם: חבר'ה תשמעו, אתם לא מבינים איזה אנשים יש בחבל אילות, איזה צמא לתאטרון, איזה פוטנציאל. יאללה, בואו נקים שם תאטרון אזורי". טפטף ושיחק (וגם שר) באנסמבל הרצליה, בהפקות עצמאיות שונות, בסדרות טלוויזיה, בעוד שדנה מתמקמת היטב בתאטרון הממסדי. "ויום אחד, זה היה לפני שלוש שנים, היא אמרה לי: 'בעצם, למה שלא תרד בעצמך ותתחיל לבנות את התאטרון? נראה לי קצת מוזר לחזור לשם, אבל בסוף זה מה שעשיתי, ודנה עזבה קריירה מבטיחה ובאה אתי".

הרבה רצון טוב ומעט מאוד כסף ליוו את ירידתם דרומה: קוטלר הבטיח לתת כתף וראש המועצה האזורית דאז אודי גת אמר 'קדימה'. הוא גם הכניס לעניין את ראש עיריית אילת, וזה הביע נכונות. שניהם, במשותף, הקציבו סכום זעום לטובת היוזמה - "התקציב הכי נמוך שקיבל איזשהו תאטרון בארץ אי-פעם". ב־2014, מהוסס אך נחוש, נבט באדמת הערבה הדרומית הצחיחה תאטרון אלעד, הקרוי על שמו של האח, רס"ן אלעד דן, שנפל במלחמת לבנון השנייה.



"בשנה הראשונה הצגנו פרזנטציות. התקבלנו לכל פסטיבל אפשרי, זכינו בפרסים, ובמעט הכסף שהרווחנו העלינו ארבע הפקות עצמאיות. לכל הפקה היינו שוכרים שחקנים אד-הוק, משלמים להם גרושים פר הפקה, ואז הם היו מתפזרים".

שנה וחצי, עד סוף 2015, הם התרוצצו והופיעו ברחבי הארץ. אמנם מילאו אולמות, אבל הבינו שכך לא יתגשם החלום, והוא "הקמת תאטרון מקצועי שמטרתו היא הרחבת היקף העשייה התרבותית בדרום הערבה, ובמרכז פעילותו הפקת הצגות מקוריות המושפעות מהמרקם האנושי המקומי".

לפני שנה הייתה להם החוצפה לפנות לבמאי-מחזאי-מעבד המוערך שי פיטובסקי, בהצעה שקל מאוד לסרב לה. "אמרנו לו: 'תשמע רעיון, ואל תצחק: אנחנו רוצים שתבוא לנהל תאטרון חדש בדרום הערבה'. הוא הקשיב בפנים חתומות, ואחרי כמה ימים חזר אלינו: 'תשמעו, במצב אחר הייתי צוחק, אבל שוחחתי עם אשתי על הרעיון, חשבנו על שלושת הילדים שלנו, והחל