צילום: ארכיון עין גב אז מי ומה הביא את הפילוג על הקיבוץ המאוחד בראשית שנות החמישים? ובאילו תנועות נוספות, ומתי, התרחשו פילוגים (אם כי דרמטיים פחות)? ואיך, היכן ומאילו נימוקים נולדה הלינה המשותפת? ובאילו נסיבות ריחף על 'האיחוד' איום של פילוג? ומה היו ייחודה ומאפייניה של תנועת 'איחוד הקבוצות והקיבוצים'?

עוד תרבות ואמנות מהקיבוצים:
"אני אוהב לתקלט במקומות לא שגרתיים"
הצעירה שהפכה להיות מקעקעת

על השאלות האלה, ועל רבות אחרות שפעם נהגו לשאול אותנו, הקיבוצניקים (והיום כבר לא, כי מי עוד יודע וזוכר, ואת מי זה בכלל מעניין), בנימת לגלוג ותמיהה, ואנחנו ענינו בגמגום נבוך - מציע תשובות ספר חדש. הספר, "כאחד הדשאים, כאחד האדם; איחוד הקבוצות והקיבוצים, 1980-1950" (מחקר, כתיבה ועריכה: מוקי צור. עיצוב והפקה: נעמי מורג. הוצאת הקיבוץ המאוחד, יד טבנקין, יד יערי), מרשים בתכניו ובעיצובו, ואינו מתמקד רק בשלושים שנות קיום התנועה כתנועה, אלא מרחיב ונוגע גם בשורשיה-מולידיה ההיסטוריים והאידאולוגיים - הקבוצות הראשונות שקמו בעלייה השנייה.



אבל 'איחוד הקבוצות והקיבוצים' הוא לב הספר, ומלמד שיעור שלא יזיק גם לנו ללמוד, ועושה חסד מאוחר עם תנועה שנכתב עליה כה מעט בהשוואה לשתי אחיותיה - הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד. "השתיקה הביבליוגרפית היחסית כלפי האיחוד", מציע לכך הסבר העורך מוקי צור, "נובעת מאופייה המיוחד של התנועה הזאת. היה בה משהו זהיר ופרגמטי, הייתה בה גאווה על היעדר מנהיגות כריזמטית, משהו שנראה קונפורמי מכדי לכתוב עליו ולהרים לכבודו נס ודגל. ותיתכן עוד סיבה", מוסיף צור. "איחוד הקבוצות והקיבוצים לא הציג עצמו כאופוזיציה לוחמת הזוכרת את צדקתה ואינה מוותרת על אף אחת מעמדותיה".

בהמשך הדברים הוא ייתן ב'איחוד' סימנים נוספים: "היא הייתה המתונה בתנועות הקיבוציות, ושקלה שינויים ביתר פתיחות (...) נשאה פחות דגלים. השפעת החברה המערבית עליה הייתה ניכרת יותר, בגלל הקשר עם תנועות של צעירים דוברי אנגלית, שהביאו עמם תרבות ליברלית, ולא רק סוציאליסטית". ואשר לחברי התנועה: "הם ראו עצמם אזרחי העולם. היו מודעים לשסע שבו, וכרבים, ביקשו לקדם את תיקונו כתנועה, הגדיר עצמו 'האיחוד' סוציאל-דמוקרטי. בכך הבין כי הוא מסרב לערב עצמו בטוטליטריות הקומוניסטית ובחברת השוק הקפיטליסטית. הוא קיווה ליצור ברית עם האומות החדשות באפריקה ובאסיה, והשתתף באופן פעיל בהקמת בית ספר לפעילים חברתיים וכלכליים מארצות אלה".

וגם: "באיחוד (בניגוד לתנועות האחרות) לא היה מנהיג המשפיע על הכול. כשומר על מסורת 'חבר הקבוצות', נטה האיחוד לראות את עצמו כרשת של כפרים חקלאיים שיתופיים, ולא כפרוור עירוני או כפלג של ארגון מקצועי או מפעל פרולטרי. (...) החברים גם נטו להתייחס בספקנות לעשייה הפוליטית, שלדידם לא הייתה אלא שלוחה בתורת המוסר (...) יותר מתנועות אחרות, מנהיגים של האיחוד שבו לביתם, עבדו בענפי הייצור ומילאו תפקידים במפא"י (...) אין זה מקרה" - הנה הוא נוגע בסוגיה הטעונה מכולן - "שהמעבר ללינה משפחתית התרחש לראשונה באיחוד הקבוצות והקיבוצים. האופי הליברלי והפרגמטי של התנועה היה גורלי (...) על אף קביעת התנועה שהדרך המרכזית של הקיבוץ היא הלינה המשותפת, היא החליטה שמותר לקיבוצים לשנות את השיטה, אך עליהם לקבל על כך אישור מיוחד, כדי למנוע תקלות ולהבטיח תנאים נאותים למעבר".

ואשר ליחס לערבים ולשטחים הכבושים אומר צור, ש"המסורת הפרגמטית של האיחוד, והמודעות למהפכה הממלכתית של אנשי בן-גוריון ואחדות העבודה, השפיעו על התנועה להיות זהירה יותר, מאופקת יותר, מתחשבת בדעת מדינאים, ומבצרת גם את הוולונטריות הקיצונית של חבריה. הדבר ניכר בבחירת המקומות שבחרה להתיישב בהם בשטחים, אך גם בערבה הדרומית הרחוקה".



אף פן ותחום מחיי התנועה אינם נעדרים מהספר, ויריעתו הרחבה חובקת כול (אך נוקטת גישה עניינית ומתחשבת בקורא קצר הרוח, ואינה מעיקה באריכות ובטרחנות האופייניים לז'אנר): מבט־על לעבר שלושה עשורים; הפילוג; ההתיישבות; הנח"ל; החקלאות; התעשייה; החינוך; הנוער; הפעילות הציבורית; הלינה המשותפת והמעבר למשפחתית; אל מול פני המלחמה; הווי ומועד; יצירה ואמנות; תכנון אדריכלי; נפש יהודי.

את כל הפרקים האלה מלווים קטעי יומנים, מכתבים, עלוני קיבוצים, צילומים, ומאיירות שפע יצירות אמנות של ציירים ופסלים - אשר כשלעצמם מעוררים השתאות והתפעלות מהיקפה ומאיכותה של העשייה האמנותית בתנועה מראשיתה. דומה, מן הסתם, שגם היא נבדלת מזו של אמני התנועות האחיות, בחירות ובאינדיווידואליזם שהרשתה לעצמה.

באחרית דבר לספר כותב מוקי צור כי קיבל עליו לכתוב על התנועה שחי בה כמעט מראשיתה לא כעדות אישית,
וכי בתחילה פקפק ביכולתו לחקור תנועה אחת מבין התנועות, "שהרי כל י