עוד מעיון ברשימה הארוכה של פרקי האוטוביוגרפיה 'חזון ותעוזה, זיכרונות' (הוצאת כרמל), שכתב דב גולן, המכונה דביקי, מתברר שהכותב הוא איש רב-פעלים, איש עשייה ומעוף שאין לו רגע דל. עבודה רודפת עבודה, תפקיד נוגע בתפקיד, משימה גוררת משימה.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
עין חרוד: תערוכת מחווה לחלוצות הצילום הקיבוצי
שני קיבוצניקים, פסטיבל אחד: הסיפור מאחורי הקמתו של אינדינגב
"לילד קטן מבגדד, להגיע לקיבוץ היה כמו להגיע לירח"

בכל אשר הוא עוסק, הוא משקיע את כל-כולו. עשייה רבה כל כך מאחוריו, ולא מעט 'אקשן' (וגם טיסות הלוך ושוב לחו"ל, המנקרות את עיני חברי קיבוצו). כל אלה דחוסים בעמודי הספר הזה, שאולי עכשיו, כשדביקי בן 82 וכבר עברו עשרים שנה מאז שעזב את קיבוצו, באמת הגיעה העת לשקוט, לנוח ולסכם.



בספר זכרונותיו מסכם דביקי בקצרה פרשת חיים ארוכה, שארבעים שנים מתוכה כרוכים בחייו הקיבוציים: אם כחבר צעיר המתמסר לקיבוצו שזה עתה הוקם, גבים; אם בהיותו מנהל מפעלי שער הנגב, תקופה שאותה הוא זוכר כיפה בחייו, ואם בתפקידיו הכלכליים בתנועה הקיבוצית, שאליהם הגיע בעל כורחו.

התכונות שהביאו אותו לאותה דבקות באמת הפנימית שלו - תכונות המתגלות עוד בהיותו ילד בשכונת בורוכוב בגבעתיים, ביחסיו עם המורים בבית הספר, בלימודיו המקצועיים במקס פיין ובחברותו בנוער העובד והלומד - הן התכונות שעמן הגיע לגבים, שם תקע יתד ועם צביה רעייתו הקים את משפחתו על ארבעת ילדיה. משם, לאחר שהתמסר לפיתוח הקיבוץ שלו, הוא פרשׂ כנפיים וקיבל עליו את תפקיד חייו: ניהול מפעלי שער הנגב.

בפרק הזה בחייו נפגש דביקי עם 'ישראל האחרת', בעיקר אנשי שדרות, שאותם למד להכיר מקרוב ולהוקיר את מסירותם ואת מחויבותם לעבודה. "בשער הנגב", הוא כותב, "הייתי מוקף במאות עובדים שכירים משדרות. הבסיס בניהול, הן של אריה קרול, המנהל שקדם לי, והן שלי, היה 'לפתח ולטפח'. לדוגמה: התקבלה הזמנה להשתלמות במפעלי פיאט באיטליה, ובין חברי הקיבוץ התנהל מאבק על הזכייה בכרטיס הנכסף. 'מי מנהל את מחלקת פיאט?', שאלתי. 'יוסי, בחור צעיר משדרות'. 'אז יוסי ייסע', פסקתי, ותציידו אותו בתקציב מתאים לשהייה באיטליה'. זה היה איתות חשוב שהעברתי לעובדים על יחסיי לשכירים".

התקופה הפחות נעימה, בלשון המעטה, הייתה בגיוסו לתנועה בתקופת הנפילה הכלכלית הגדולה של התנועה הקיבוצית: מפולת הבורסה, מפולת מניות הבנקים, חברות הקש, ועדת סנטה, א.ש.ת כספים, תביעות משפטיות וניסיונות נואשים להיחלץ מהבוץ. האשמות כבדות רבצו על כתפי מרבית אנשי הכלכלה הקיבוצניקים דאז, ואילו על דביקי אמרו יודעי דבר: "לא דבק בו שמץ של רבב".

יונתן בשיא, פעם חבר שדה אליהו וכיום חבר מעלה גלבוע ויו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית, שמהלך חייו מזכיר את זה של דביקי על אף היותו צעיר ממנו, כותב לדביקי: "הספר מציג אותך ואת מעשיך בצורה נקייה, ללא משוא פנים, כאילו למשפט ההיסטוריה, והוא אכן ספר מרשים. כל מי שחווה את התהליכים שעברו הקיבוץ וחבריו ואת המערכות המשותפות שלנו - מפעלים אזוריים ותאגידים ארציים - יודע למה ירמזו מילותיך. תחילה בתקופות 'האיגרא רמא', שבהן חשבנו שנוכל לכבוש את העולם, ולאחר מכן בתקופות 'הבירא עמיקתא', שבהן חשבנו שאנחנו לא-יוצלחים ואיבדנו את הביטחון העצמי שלנו".

ובנימה אישית מוסיף בשיא: "גם אני עזבתי את הקיבוץ שלי, שדה אליהו, אבל חשתי כמוך - כל השנים - את התחושות הקשות של חבר ש'צימח כנפיים' ומנסה בכל כוחו להישאר מחובר לחבריו, אף שעולמו הולך ומתרחק מהם".

לאחר שני אסונות משפחתיים - צור, בנם של צביה ודביקי,
נהרג בצבא, ובתם אבישג נפטרה ממחלת הסרטן - החיים כבר לא היו אותם חיים. לפני כעשרים שנה עזבו צביה ודביקי את קיבוצם גבים. צביה פנתה ללימודים, ודביקי המשיך לעבוד ככלכלן, עד שבא הרגע לשבת, לכתוב ולסכם.