צילום: עליזה אורבך בימים אלו (ועד סוף ינואר) מתרחש בעין חרוד מאוחד אירוע אמנותי יוצא דופן. שני המוזאונים המקומיים - המשכן לאמנות ובית שטורמן - מציגים בו-זמנית עבודות צילום של ציפורה דוד ז"ל ושל עליזה אורבך ז"ל. שתיהן, כל אחת בתקופתה ובאופן שונה, ראויות להיחשב חלוצות בתחום הצילום המקומי.

עוד סיפורים על צלמות קיבוצניקיות:
סידור עבודה: הצלמת מתעדת את עובדי הקיבוץ
הצלמת הקיבוצית תיעדה את פורים לדורותיו

גיא רז, אוצר התערוכות, נותן בהן סימנים: "שתיהן לא הוכרו על ידי הממסד והעוסקים בצילום, רובם ככולם גברים, שהתמקדו - כצו השעה והמוסדות - בעיקר בצילום ההיסטוריה, ההירואיקה והדרמה של מדינת ישראל. ציפורה ועליזה לא היו מגויסות, והיו מחוץ לזרם המרכזי הזה. ציפורה צילמה צילום אינטימי ואוהב את החברים בקיבוץ, את החצר האחורית, את החיים עצמם. התערוכה 'צלמת חלוצה' מציגה בבית שטורמן תצלומים שצילמה בשנים 1936-1923; עליזה פעלה כשכבר דעכו שופרות התעמולה ציונית. היא לא מגויסת, היא עוסקת בתיעוד, ומשתלבת בזרם הצילום האמנותי, שראשיתו בשנות השבעים ושיאו בביאנלות של עין חרוד בסוף שנות השמונים. התערוכה 'חיים' מציגה במשכן לאמנות תצלומים שלה מהשנים 2015-1970".



ציפורה דוד, מראשונות הצלמים, ודאי הצלמיות, בארץ ובתנועה הקיבוצית, הגיעה ארצה מווינה ב-1923, והצטרפה לבתה בעין חרוד. היא לא התקבלה לחברות, אבל חייתה בקיבוץ, ובמשך 13 שנים, עד 1936, הנציחה במצלמתה הכבדה, כשבד שחור מכסה את ראשה, על נגטיבים מזכוכית, את חברי המקום וילדיו. רק חמישה אלבומי עץ, שאותרו בארון המשפחה ובארכיון הקיבוץ, ובהם כ-500 תשלילי זכוכית, צילומים מווינה, מתל אביב ומעין חרוד, שרדו משיני הזמן. "לב התערוכה", אומר גיא רז, "שבעים תצלומים, ובעיקר דיוקנאות וחברים בעבודתם, הוא למעשה אלבום של זיכרון צילומי לקהילה. עכשיו נחשפים התשלילים אל מרחב האור שממנו נצרבו לפני כמאה שנה". התערוכה מציינת 80 שנה למותה של ציפורה, ו-95 שנה להקמת הקיבוץ, שבו חיים כיום נכדיה, ניניה ובני ניניה.

במרחק הליכה, במשכן לאמנות, מוצגים תצלומים של עליזה אורבך (שנפטרה השנה). אורבך הרבתה לצלם את עולם האמנות והתרבות בארץ, בסגנון ישיר והומני, המשקף ציוני דרך בזיכרון הפרטי והקולקטיבי בישראל - מלידה לזִקנה, מנשיות לאימהות, חלוצים, עולים, ניצולי השואה - מהלאומי לאישי. אורבך נהגה לעבוד על פרויקטים ארוכי-טווח, ואלה התכנסו בתערוכה זו בארבע קטגוריות שונות. אחת מהן, 'ראשונים', צולמה ב-1990 בעין חרוד ובעוד יישובים בעמק.



"הצגתן של שתי התערוכות בעין חרוד בו-זמנית", מנתח רז, "מאפשרת לחשוף לפני הציבור את התפתחות הצילום בארץ דרך נקודת מבטן של שתי צלמות, משני צדי המאה העשרים". "סמיכות התערוכות גם מאפשרת לחדי-העין לעמוד על ההבדלים באיכות ובאופי שבין הצילום האנלוגי לצילום הדיגיטלי. אצל ציפורה אפשר כאילו להריח את הצילום, הוא כמעט חי. הדיגיטלי של עליזה הוא טכני וקריר יותר. בעוד שציפורה צילמה דיוקן של קהילה קיבוצית בעמק, צילמה עליזה את דיוקנו של העם.

אצל ציפורה אלה חלוצי העלייה השנייה והשלישית, ואצל עליזה אלה גם העולים מברית המועצות ומאתיופיה, בשנות התשעים. אצל ציפורה חברי הקיבוץ נמצאים באביב חייהם, ואילו אצל עליזה הם כבר בגיל הגבורה. את נופי העמק הנציחה ציפורה בבתוליותם, ואילו עליזה הנציחה אותם משתנים במרוצת השנים". שתיהן, מציין רז, צילמו בעיקר בשביל הנפש, לא כמקור פרנסה, ובעוד שעליזה הציגה תערוכות רבות, והנוכחית היא רטרוספקטיבה מסכמת, צילומיה של ציפורה דוד מוצגים לראשונה בפורמט של מוזאון, והם מלוּוים בקטלוג צנוע של מבחר מצילומיה.

גיא רז (52) הוא יליד גבע, צלם, המקדיש את עצמו לחקר הצילום העברי-ישראלי ולאצירת תערוכת צילום או שתיים מדי שנה בשנה ("חוקר, חופר, נובר, משכנע, מייצר, סורק ואוצר"). ב-2003 ראה אור בעריכתו הספר המונומנטלי 'צלמי הארץ - היסטוריה של צילום מקומי' (הוצאות הקיבוץ המאוחד ומפה),
ובו עבודות של 200 צלמים מקומיים, שיצירתם מתפרשׂת על פני 150 שנה. "כך מילאתי חסך אישי שלי, וגם עשיתי משהו לטובת הדורות הבאים".

לרז, הרואה ומתכנן למרחוק, יש אגב רעיון שכבר מונח זה זמן על שולחנו של מזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר: להפיק בשנת 2020, השנה ה-110 לתנועה הקיבוצית, ספר-אלבום של כל צלמי התנועה הקיבוצית לדורותיה, ויש לו כבר 300 כאלה.