צילום: איתי פריבס פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא צמא למשהו חדש בתרבות, ומחליט להקים פסטיבל ליד הבית. "לפני עשר שנים לא היו כמעט פסטיבלים בדרום בכלל ובנגב בפרט. מלבד פסטיבל ערד, מסיבות טראנס מחתרתיות וכל מיני פסטיבלים רוחניים - לא היה כלום".

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
"לילד קטן מבגדד, להגיע לקיבוץ היה כמו להגיע לירח"
הרב מראש צורים מקדם דו-קיום, גם בקולנוע
בת ה-82 ממעגן מיכאל שתפרה את מפת הקיבוצים

כך מספר אסף קזדו (35), בן קיבוץ גבולות, יזם ומפיק פסטיבל אינדינגב שיתקיים בשבוע הבא (27-29 באוקטובר) במצפה גבולות זו השנה העשירית. האתר הארכאולוגי המנומנם יהפוך עורו, גם השנה, למתחם פסטיבל המוזיקה העצמאית הגדול והוותיק בישראל, פסטיבל שנעשה אבן דרך בתרבות הישראלית.

"ב-2006 נסענו כמה חברים לפסטיבל רוסקילדה בדנמרק, אחד הגדולים באירופה", מספר קזדו. "אמרנו לעצמנו שהיה מגניב בטירוף, וחשבנו: למה שלא נעשה גם אחד כזה משלנו?" קזדו, שזיהה את הפוטנציאל הטמון בתחילת הפריחה של המוזיקה העצמאית בישראל, צירף אליו את תום גל, ויחד הם החלו בארגון הפסטיבל הראשון.



"אני בכלל רק באתי לעזור", מספר תום גל (36), בן קיבוץ ניר יצחק. "הכול היה בתולי כל כך והתחיל באופן לא מודע לבאות. בהתחלה בחרנו את הלוקיישן של הפסטיבל רק בזכות זה שהיה שם חיבור חשמל תלת-פאזי, וקיבלנו גם מלגזה בעסקת חבילה עם הקיבוץ. מהר מאוד הבנו שיש לנו אחלה לוקיישן". קזדו וגל צלצלו לחברים וביקשו את עזרתם בהקמת הפסטיבל. אלו הגיעו ללא היסוס, וכל אחד סייע במה שהצליח לגייס מהקיבוץ שלו. "היינו חקלאים באמצע שנות העשרים של החיים, ולא באמת הבנו מה אנחנו עושים", נזכר קזדו. "לא היה לנו כמעט תקציב. חילקנו את התקציב בין סודה לבין אמנים", מוסיף גל בחיוך.

משהו רומנטי
היה זה תור הזהב של הרשתות החברתיות, והן סייעו רבות בארגון הפסטיבל. לראשונה יכלו המארגנים לפנות ישירות לאמנים ולקהל היעד שלהם.

"חרשנו את האינטרנט בחיפוש אחר פורומים של מוזיקה אלטרנטיבית, שיטוטים במיי-ספייס וגם קצת בפייסבוק, שאז עדיין לא היה מפותח כל כך. התחלנו לחקור את הסצנה של האינדי בארץ, הפעלנו קצת קשרים, ובנינו אחלה ליין-אפ", מספר קזדו. לפסטיבל הראשון, שהיה של יומיים בלבד, הגיעו כאלף איש. בהרכבים אפשר היה לראות את יהלי סובול, את דוד פרץ, את עמיר לב ואת נועם רותם. "כמו כל דבר ראשון, היה שם משהו רומנטי", נזכר קזדו בערגה.

בשנה שלאחריה הוכפל מספר המשתתפים, ובהרכבים המופיעים היו אסף אבידן, הג'ירפות, ערן צור ועוד כארבעים הרכבים אחרים. בעקבות ההצלחה בקרב חובבי האינדי הישראלים, הפך הפסטיבל למסורת שנתית. בשנתו השלישית של הפסטיבל כבר נמכרו כל הכרטיסים מראש, בשנת 2010 הורחב הפסטיבל לשלושה ימים, ומספר ההרכבים גדל לכשבעים.

הפסטיבל הפך במהרה לשם דבר בסצנת האינדי ברחבי הארץ. מטרתו היתה, ועדיין, לחגוג, לתמוך ולמסד את המוזיקה ואת התרבות העצמאית וליצור שיתופי פעולה אמנותיים תוך כדי בניית קהילה אוהדת.

"לא רצינו לעשות פסטיבל מיינסטרים, יש הרבה כאלו, וזה לא מעניין לטעמי", מסביר גל את הייחודיות ואת הפשטות שהן סוד הצלחת הפסטיבל. "עצם המיקום בנגב, התפאורה הססגונית, אוסף של סגנונות מוזיקליים, אפילו הפשטות בשם של הפסטיבל, ועצם העובדה שההפקה התחילה ממקום תם שכזה, שלאט-לאט בנה את עצמו - כל אלה היו לטובתנו. אני בספק אם מפיק כלשהו שהיה מנסה לבנות פסטיבל גרנדיוזי באותו לוקיישן היה מגיע לאותן תוצאות".

קזדו מוסיף כי הפקת הפסטיבל נוהגת להסתכל, לרוב, דרך עיניו של הקהל, כדי שזה יקבל את החוויה המושלמת בעבורו. עם השנים נבנו פלטפורמות שיתופיות עם הקהל עוד בטרם התחיל הפסטיבל, החל מסקר לבחירת האמנים שיופיעו, ועד לקבוצת פייסבוק המיועדת לסיוע לטרמפיסטים מהמרכז להגיע בנוחות. קזדו מסביר כי מערך ההפקה של הפסטיבל אינו דומה לשום מערך ניהול אחר בארץ. "גם בשיתוף שלנו עם הקהל, וגם בעובדה שאין בוס גדול שמחליט. כל ההחלטות מתקבלות יחד. נראה לי שלקחנו אתנו לפסטיבל את החלק הטוב של הרוח הקיבוצית".



גל מבקש להדגיש שגם לא מעט בני מושבים חברים במערך ההפקה של הפסטיבל, ושהם לא ממולחים פחות מחבריהם הקיבוצניקים. "יש גרעין חזק מהמועצה האזורית אשכול שמגיע לאזור לסייע בהקמת האירוע. אנחנו שמים את אשכול על המפה בהקשר החיובי, ולאו דווקא בהקשר של קסאמים. הרבה אנשים רוצים להיות שותפים להצלחה שלנו, והכי טוב כשזה בא עם הרגשת הגאווה שאנחנו מביאים לאזור".

את מידת החיבור והשייכות למקום שבו גדלו ושבו הקימו את הפסטיבל הבינו לפני כשנתיים, לאחר מבצע צוק איתן. "אחרי הקיץ הקשה שעבר האזור, כשעלו באוויר דיבורים על הזזת הפסטיבל ללוקיישן אחר, הבנו כמה אנחנו מחוברים לנגב, וכמה האזור