צילום: אליצור ורדי 'הסְדרה' אינה, ככל הידוע, מדאורייתא, אבל נדמה שהיא הולכת ומתקבלת כשיטה מומלצת ל'סידור עניינים' בקרב ציבור המתנחלים. כך בסוגיית עמונה, וכך גם בסוגיית דודי פרל, ראש מועצת גוש עציון שהסתבך בהטרדה מינית. אלישיב קנוהל, רבו של כפר עציון, המליץ "להניח לעניין".

עוד על יוצרי קולנוע מהקיבוצים:
תמונות הילדות בקיבוץ הופכות לציור - וגם לסרט
המתנחלים והקיבוצניקים הופכים לקהילה אחת
תיעוד כואב: מתמודדים עם התאבדות שני הבנים

הרב מרדכי ורדי (58), רב קיבוץ ראש צורים, לא נשמע כמי שנוטה להמליץ על 'הסְדרות', ובכלל, ניתן להתרשם, הוא רב אחר, הנושא תארים אקדמיים הן בתורה שבעל פה, הן בקולנוע ובטלוויזיה.



הוא יליד טרנסילבניה, שעלה ארצה כילד ב-1961, ועם הוריו ניצולי השואה התיישבו בנתניה. במסגרת ישיבת 'כרם ביבנה' התגייס לשריון, היה ממפני סיני ("זכיתי לעמוד במסדר המשותף היחיד לחיילים מצריים וישראלים אי-פעם"), נמנה עם מקימי ישיבת 'עטרת כׂהנים', למד ב'מרכז הרב', והורה ב'ישיבה לצעירים' שלידו.

בהמשך דרכו הצפין והיה לרב מצפה נטופה, ור"מ ('ריש מתיבתא', ראש ישיבה בארמית) בישיבת הסדר במעלות, שם גם הנחה סדנה לכתיבה יוצרת, מה שזיכה אותו במינוי של מלווה לבית הספר הדתי לקולנוע 'מעלה'. "ראיתי זאת כשליחות לפתוח בתי ספר גבוהים לאמנות לשומרי מצוות, משום שלא פשוט להם להשתלב במוסדות לימוד כלליים", הוא אומר, ומתכוון גם לבית הספר הגבוה למוזיקה 'מזמור', ולבית הספר הגבוה לאמנות פלסטית 'פרדס', שהיה שותף בהקמתם.

האמנות יקרה ללבך?
מרדכי ורדי: "לדעתי יש משהו תקוע במנטליות הדתית כשאין לה ביטוי אמנותי. זה הכרחי כדי שהדת והאמונה יוכלו להתפתח, לא רק קוגניטיבית, שכלית, אלא גם מהפן של הרגש והדמיון, שיביאו לביטוי שלם את ערכי הדת והאמונה".

ואינך רואה קונפליקט בין אמנות להלכה?
"יש קונפליקט, וזה נהדר. רק עושה טוב, נותן כוח ואנרגיות. ודאי שאי אפשר ליצור תחת הכְתבה ואינדוקטרינציה, אבל האמונה היא מנוע יצירתי, ולא בלם".

אחרי שיצר סרט עלילתי ('חלאקה', שהוקרן בערוץ הראשון) וביים כמה סרטים תיעודיים, הוא טורח עכשיו על סרט נוסף. הסרט יעסוק ביחסי מתנחלים ופלסטינים בגוש עציון, וילווה מפגשים המתקיימים זה שנתיים במתחם שהקצה לטובתם פלסטיני מקומי. "יש בגוש פתיחוּת ורצון להתחבר לסביבה ולמציאות, כי בתכלס, ברור שבסוף כולנו נישאר כאן ונצטרך לחיות יחד".

באיזה פורמט?
"נמצא דרך להסתדר. ברור שאף צד לא יעיף מכאן את הצד השני. לכן נפגשים, משוחחים ודנים באופן ישיר, כן ובאווירה רצינית. כל צד מבהיר את הצרכים, את הציפיות ואת החששות שלו. אני מתעד את התהליך הזה כמעט מראשיתו".



בסוגיית ראש המועצה פרל התבטא הרב ורדי כפי שהיינו מצפים (ולא תמיד זוכים לכך מרבנים ומאישי ציבור בכלל), ובאיגרת לחברי קיבוצו כתב: "פרשה קשה, תמונה של סיפור אפל. הציבור זכאי להליך שיסיר סופית את ענן הערפל והספקות מעל בניין המועצה, אחרת הוא נשאר עם מנהיג, שעם כל איכויותיו, הוא חסר את הבסיס שעליו נשענת מנהיגות".

למה דווקא אתה ראית לנכון להגיב, ולא, נניח, מזכיר הקיבוץ?
"כי מדובר בסוגיה מוסרית עקרונית, ומתפקידי כרב להציף שאלות, להביא לבירור, ולא חלילה לכפות תפיסה ודרך מחשבה. הבעת הדעה הייתה במסגרת שיח שאני מנהל עם הקהילה ופתח לדיון שאני מייחס לו חשיבות גדולה. לתפיסתי, אסון גדול הוא להשתיק נשים שנפגעות ומוטרדות. אדרבה, עלינו לעודד ולחזק אותן".

אתה משדר על גל אחד עם חברי קהילתך?
"קיבלתי מהם הרבה תגובות של הסכמה, ואני מתרשם שאני מבטא גם אותם".

כך גם בסוגיית היחס לפלסטינים?
"רב הוא לא רק נושא תפקיד ציבורי, הוא גם אדם פרטי. סוגיית יחסינו עם הפלסטינים שנויה במחלוקת, ובכל זאת אני מרגיש צורך אישי להשתתף בדיאלוג וללוות אותו בצילום סרט. אני לא כופה, אין לי שום סמכות פורמלית, וגם לא רוצה לכפות מה לחשוב ומה לעשות. סמכות כפייה יש לי רק בנוגע לניהול התפילות בבית הכנסת, ובשאלות הלכתיות הנוגעות לענייני ציבור. מעבר לזה, האינטראקציה שלי עם אנשים היא על פי בחירתם. עקרונית, אני בעד פתיחות וחשיבה עצמאית".

מקובלת עליך ה'הסדרה' המוצעת בנוגע לעמונה?
"עקרונית, אני תומך בגישה של הרב צבי יהודה קוק, שהוא אבי ההתנחלויות. כשהיה מגיע להתנחלות חדשה היה שואל ומבקש לדעת: 'האם אתם בטוחים שהקרקע אינה פרטית, של ערבים? כי אם כן, אני עולה על האוטובוס ומסתלק'. איני בקי בצדדים המשפטיים בנוגע לעמונה, ואם ניתן למצוא פתרון משפטי, אבל אני בטוח שאסור לנו לפגוע בקניין של ערבים.

"דינם כדין יהודים. כששירתי במצפה נטופה בא אליי ערבי לדין תורה, והתלונן שאחד התושבים היהודים, שבנה בית, הפקיע עשרה מטרים רבועים ממטע זיתים השייך לו. פרס