צילום: כרמל יונתן "אנשים אומרים: אה, מה זה כבר כפתור. אני לא אוהבת שזורקים כפתורים", מתרעמת-כאילו אטי יונתן. "כפתור היה שייך פעם לבגד, ובגד זה בן-אדם". לכפתורים נחזור אחרי שננדוד עם אטי ("מאוד בקיצור") בנתיב חייה הצבעוני, שתחילתו ברובע הליופוליס שבקהיר, שבו נולדה ב-1935, ושממנו עלתה ארצה בהיותה בת 14.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
יוזמה להוצאת דו-ירחון הומוריסטי עם חופש ביטוי מוחלט
משפחתו של נחום ידיד ז"ל מציגה לציבור את היצירות שיצר
"אני פוגש את המקועקעים בשבילי הקיבוץ"

"הייתי חניכת השומר הצעיר, ואחי הגדול, שהיה מרכז התנועה, נעצר בגלל פעילות ציונית. כששוחרר, הוא תיכף בא הביתה לאמא והודיע: 'קדימה, עולים לישראל'. הוא עלה והצטרף להשלמה בעין שמר. אותי שלחו לצרפת עם שלושים נערים ונערות כמוני, לקמפינג כביכול.



"חצי שנה היינו במרסיי, למדנו עברית, וב-1950, באוניה 'נגבה', עלינו לנגבה. כן, לקיבוץ. שם, בבוקר הראשון, כשפתחנו את הדלת, ראינו שהכול שלג. בקיצור, הייתי בקורס גדנ"ע ובנח"ל, ואז הקימו את האנדרטה של רפפורט בנגבה, ומי היה המודל של החובשת בפסל? אטי יונתן".

זאת אומרת שהיית חתיכה.
אטי יונתן: "כך אומרים. מי שבאמת היה חתיך זה אח שלי. הוא היה המודל של מרדכי אנילביץ' באנדרטה ביד מרדכי". כיוון שקורס מ"כים בנח"ל נמנע ממנה בשל סיבה רפואית, ביקשה ללמוד בבית ספר לאחיות בתל אביב, אך נמצאה בלתי מתאימה. "המנהלת אמרה שאני רכה מדי, ושאחיות צריכות להיות קשות, חזקות. היא הציעה לי ללמוד תזונה. אני לבד, ואיפה אגור? החלטתי לנסוע לאחי בעין שמר, אולי יקבלו אותי שם.

"עליתי על אוטובוס, נסעתי ונרדמתי. התעוררתי בבהלה בזיכרון יעקב, והנהג שאל: לאן את צריכה, חיילת? אמרתי שלעין שמר. בקיצור, ירדתי בזיכרון, ואיש נחמד בא להציע לי עזרה. זה היה האח של דורה שוורץ! יש כוכב מעליי. הלכנו ברגל מתחנת הרכבת לבית של דורה. היא קיבלה אותי בחום, ולנתי בבית שלה. בבוקר נסעתי לעין שמר, ושם אמרו לי שבגלל גילי, 17, לא יכולים לקבל אותי. חזרתי לדורה שוורץ, והיא ממש אימצה אותי. חייתי ולמדתי אצלה תזונה, אחר כך עשיתי קורס בבלינסון, ואז הלכתי לעבוד בקופת חולים".

רגע, אין איזה גבר בתמונה?
"בן-זוגי שמואל (ג'וני) יונתן היה מגויס בגולני, אז חיכינו כמה שנים. ב-1953 התחתנו, ואז לקחו אותי לנהל את המטבח במבואות ים. קיבלתי שם בית באלף לירות, ונולדו לנו דנה ודינה. אחר כך הגיעו ארצה אמא וסבתא בת התשעים וגרו אתנו, והיה צפוף ונחמד. לאמא היה קשה, וכשסבתא נפטרה, היא התגעגעה לאחותי בצרפת ונסעה אליה. כעבור כמה זמן קיבלנו כולנו ניירות לקנדה, וב-1961 נסענו כולנו לאדמונטון, למשפחה של בעלי, שהיגרה ממצרים. לא מצאנו שם עבודה, אז עברנו למונטריאול, ואני הקמתי וניהלתי מטבח כשר בבית חולים. ואז נולדה דונה".

רגע, היו כבר דנה ודינה.
"נכון. ובסוף יהיה גם דן. דן יונתן, במאי סרטים. בטח שמעת עליו".

מה יש לך עם האות דל"ת?
"זו התחיל מבדיחה פרטית: למלך פרוק היו רק בנות, ולכולן הוא נתן שמות שמתחילים באות פ"א. אמרנו: איזה שמות ניתן לילדים שלנו? וג'וני הציע: אני daddy, אז כולם יתחילו באות דל"ת".

מונטריאול היטיבה אתם. העסק שפתחו שגשג, וכשהייתה בת 33 הרשתה לעצמה אטי, כבר "גברת יונתן" בפי כול, לפרוש מעבודה וליהנות מהחיים. "אבל זה היה בלון, ובלון בסוף מתפוצץ. הייתי בהיריון רביעי, עם דן, וג'וני שלי נפטר. חיכיתי עד הלידה. החלטתי שאין לי יותר מה לחפש בקנדה, ועשיתי עלייה. עלייה שנייה. תמיד התגעגעתי, ורציתי קיבוץ.



"בינתיים עזב אחי את עין שמר ועבר למעוז אביב, אז קניתי דירה לידו. שנתיים גרתי שם. הבנות גדלו, הלכו לצופים ודיברו על הליכה לקיבוץ. אמרתי: אם קיבוץ, אז כולנו יחד. חברה במעגן מיכאל הציעה לי להצטרף, וב-73' הגענו לשם כולנו. ארבעה ילדים זה לא פשוט, אבל קיבלו אותנו יפה מאוד. מיד הרגשתי טוב. חצי קיבוץ מדבר אנגלית, אז היה קל. הייתה לינה משותפת, אז ביקשתי לעבוד בגן ילדים, שלפחות אוכל לשים עין על הילדים שלי. אלוהים נתן לי ידיים טובות. עשיתי הרבה מלאכת יד עם הילדים, לימדתי אותם לצייר, לרקום - ככה 15 שנים".

תבונת כפיה, וקורס גרונטולוגיה, הובילו אותה לעבודה עם הגיל השלישי בקיבוץ. לימים הצטרפה אליה אמהּ, ושמונה שנים, עד מותה, חייתה בקיבוץ. "וזהו. קיבלת את התמצית של התמצית".

מארבעת ילדיה - דנה, דינה, דונה ודן - ומשפחותיהם (שהעניקו לה 13 נכדים ושלושה נינים) רק דינה, בתה השנייה, אינה חיה לצדה במעגן מיכאל, אלא בכפר אוריה. "מה עוד צריכה סבתא? החיים הם דבש".

עדיין?
"בוודאי. יש אנשים שאומרים: אה, זה כבר לא קיבוץ. ואני אומרת: מה חסר לכם? אני מאושרת. יש לי תמיד מה לעשות, ולא חסר לי כלום".

אה