למרות השנים הרבות שחלפו מאז שהחליט הקיבוץ האחרון (ברעם) לעבור ללינה משפחתית, עדיין צצים ועולים הסיפורים, ופצעי הלינה המשותפת והחינוך המשותף, שלא הגלידו ושכנראה אין להם מרפא, נפתחים מחדש.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
סינגל חדש: 'המלחמה הראשונה שלי'
סטודנטים בעלי צרכים מיוחדים יציגו עבודות בתערוכה חדשה
רומן חדש מפרי עטה של רבקה זיו מברעם

כך גם ברומן 'סודות ליד הנחל' (הוצאת אתרוג) שכתבה לאה ארבל, בת קיבוץ דן. ארבל, המתגוררת עם משפחתה בכפר ידידיה שבעמק חפר, היא אמנית פיסול קרמי המשלבת בעבודתה עם ותיקי העמק את תחום העבודה הסוציאלית.



לדבריה, היא נושאת זה זמן רב, למן ילדותה בקיבוץ דן, את הצורך לתעד את חייה כילדה בקיבוץ. "הנושא העיק עליי שנים רבות", היא אומרת. "עשיתי דרך ארוכה מאז. כשכתבתי את הרומן כבר לא כעסתי. ידעתי שאותם חלוצים, ובהם אמי ואבי ממקימי הקיבוץ, עשו את הנכון לפי הבנתם באותה תקופה. בכל זאת היה בי צורך להבין ולחקור מדוע התנהלו הדברים כפי שהתנהלו. ידעתי שאילו היו שואלים אותי לא הייתי מתנדבת להשתתף בניסוי ששמו החינוך המשותף".

הבחירה בסוגת הרומן אפשרה לה לעמוד כביכול מהצד ולבחור דמויות בדיוניות ואמתיות, סיטואציות שהיו או לא היו. ארבל בוחרת לתווך לנו את הסיפור בעזרת דמות בדויה, בחור צעיר בשם דוִד, חוקר בתחום החינוך, שאמו היתה ממייסדות הקיבוץ, ומסיבות המתבררות רק בסוף הרומן עזבה והיגרה לבוסטון. דוד מגיע לקיבוץ הגלילי, שנחל הדן זורם שוצף לידו, טומן סודות ואף גובה קורבנות.

דוד מדובב את זקני השבט (גם את הזקנות), נובר בארכיון (כפי שארבל עצמה עשתה, לדבריה) וחושף את סיפורה של הילדה החריגה משנות החמישים שנשלחה בהסכמת הוריה למוסד למשך שנתיים תמימות, כשהביקורים בבית מתקיימים לעתים נדירות.

בה בעת מוצא דוד בארכיון את יומנה של אמו, המתאר את חייה בשנות השלושים, כחלוצה בקיבוץ. את שתי הדמויות האלה - דמות החלוצה הבוחרת בכל עבודה קשה ודמות הילדה המשולחת מביתה - מודה ארבל, היא מכירה מקרוב, ממשפחתה שלה.

קשה להאמין שכל זה התרחש באמת.

קורע לב לדעת ולחזור שוב ושוב לאותם ימים שבלית ברירה ומתוך כורח המציאות, כפי שיסבירו היום מי שחיו כך, או אולי מתוך הקושי הגדול של החיים אז, בחרו לגדל כך את ילדיהם, או אולי, כמו אימהות רבות - כמוני, אני מודה - לא העזו להתנגד להחלטות החברה המגויסת.

תגובות רבות ומשבחות מאוד מקבלת ארבל על ספרה, ולאו דווקא מקיבוצניקים. אבל תגובת אמה של לאה חשובה לה במיוחד: "אמא שלי,
שהיא בת-דמות החלוצה המתוארת בספר, היתה ברבות השנים אשת חינוך ידועה מאוד בגליל. היא עברה מקיבוץ לקיבוץ והדריכה את המטפלות והגננות. אמא שלי, בת מאה שנים ושמונה חודשים, שמחה מאוד בעיקר על כך שכתבתי ספר".

ובקיבוץ דן?
"עדיין לא שמעתי תגובות מאנשי דן, אבל בן דן, בקרוֹב בן שמונים, כתב לי: 'קראתי המון ספרים על נושא הקיבוץ, אבל אף אחד לא נגע בי כמו זה שלך'".