צילום: מהאלבום הפרטי פעם אחת ויחידה בזמן השיחה ביקש ברוך שטרן להפסיקה כדי להתעשת, ומקץ דקה שב אליה ואל דיבורו הדיווחי-ענייני, כאילו לא בפציעתו ובהשלכותיה הקשות מדובר, וכאילו, להבדיל, לא בניצחונו ובסוף הטוב, כשהוא בעל משפחה גדולה וחמה, וכנר בתזמורת הקאמרית הקיבוצית - נתניה.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
אורי חן נפרד מתזמורת בני הקיבוצים בקונצרט חגיגי
צמד הקיבוצניקים מספרים את סיפור חייהם דרך המוזיקה
להקת טיפקס: מנחל עוז לקיסריה ב-28 שנה

ברוך (65), יליד קריית מוצקין, הצטרף עם גרעין 'אשכר' של המחנות העולים לקיבוץ פלמ"ח-צובה ב-70', כשעדיין היה בו מטע אפרסקים "נפלאים, ענקיים, עסיסיים, שאפשר היה להכין מהם תרכיז. אין כאלה כיום". יכול היה, כי הוצע לו לנגן בתזמורת צה"ל, או לחלופין לשיר בצוות הווי נח"ל, אבל הוא העדיף את השירות עם חבריו בימים גדושי חוויות בהיאחזויות קלי"ה וגלגל, ובימים ידידותיים פחות - על גבול ירדן ובמעוזים על גדת תעלת סואץ.



ב-73', משוחרר טרי שלא זומן למילואים עם פרוץ המלחמה, עבד בצובה בכל ענף שבו נדרש למלא את החסר, וכשגויס באיחור, התארך שירות המילואים שלו לחצי שנה אחרי תום המלחמה. ב-74' עזב את צובה כדי לממש אהבה ישנה ופוטנציאל מוכח, והלך ללמוד כינור באקדמיה למוזיקה בירושלים.

בתחילת השנה השנייה ללימודיו, באחד מימי סוף ספטמבר 75', ניגש להסדיר ענייני דיור בסוכנות תיווך בכיכר ציון, וכשיצא ועצר להחליף מילים עם חבר, זה קרה: "היה פיצוץ לא נורמלי. כל הרחוב התרומם באוויר. עפתי אל איזו חנות, ולפני שאיבדתי את ההכרה שמעתי מסביבי אנשים אומרים: 'לא לחכות לאמבולנס', 'להעביר אותו בדחיפות לבית החולים'.

"הגעתי לשערי צדק, ולאחר מיון ראשוני הועברתי להדסה עין כרם. באמבולנס שמעתי את הפרמדיקים מאיצים בנהג: 'מהר, מהר', לפני ששוב איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי כבר הייתי אחרי ניתוח ראש. הפגיעה העיקרית, החמורה, מלבד הפגיעה ברגל, היתה ברקה הימנית. הרסיס גירד את קליפת המוח.

"היה לי חוסר מזל עם הרבה מזל, וכדברי הרופא: 'קליפת בצל מנעה מצב שבו לא היית קם מהמיטה'. סבלתי מכאב ראש אדיר, שתיתי אופטלגין מבקבוק, הקאתי בלי סוף, ובין השקיעות החוזרות לחוסר הכרה, לפני שהכול נעשה שחור, עברו לנגד עיניי המשפחה והחברים, ואני אמרתי לעצמי: הנה, ככה מרגישים כשהולכים למות".

שישה נערים שיצאו מפעילות תנועתית מצאו את מותם בהתפוצצות המטען שהונח ברחוב, כמה אזרחים נפצעו, וקשה מכולם הוא ברוך, "עם חור בגולגולת, שלא היה גדול מספיק כדי להצדיק פתיחת הראש לניתוח השלמת הגולגולת, כי, כדברי הרופא המנתח: 'הצלחנו פעם אחת, למה לקלקל בפעם השנייה".

כשסיים, שבר כלי, את תקופת האשפוז, נסע להתאושש בבית ההורים בקריית מוצקין. "יד שמאל היתה מנוטרלת והדיבור מגומגם ומבולבל. הייתי אמור לצאת לשיקום, אבל בשלב מסוים הודעתי להורים: אני הולך לצובה. יש לי שם חברים, זה קרוב לבית החולים הדסה, ויהיה בסדר. הם לא התלהבו מהרעיון, רצו שאשאר בבית אחרי שכמעט ואיבדו אותי. עמדתי על שלי, ונסעתי לקיבוץ".

חזרת, ו...?
"שלוש שנים הייתי בקיבוץ. עברתי תהליך שיקום ועבדתי במינון נמוך בכל מיני עבודות שהתאימו למגבלות שלי. פה ושם לקחתי ליד את הכינור. ניסיתי לנגן, ולא הצלחתי. בשלב מסוים הלכתי לפגישה עם מנהל האקדמיה בירושלים, פרופ' עמי מעייני, וביקשתי לחזור ללימודים. הוא היה גלוי אתי: שמע בחור צעיר, אני שמח שאתה שוב אתנו, אבל לצערי לא אוכל לקבל אותך למגמת הכינור".

כאן מבקש ברוך את האתנחתא להתעשת, וממשיך: "הוצע לי להצטרף למסלול הוראת מוזיקה בבתי ספר. אמרתי בלבי: אוקיי, אקח את זה. שוב עזבתי את צובה. חזרתי ללמוד באקדמיה ולהתגורר בירושלים. עם הזמן, ובאטיות רבה, חזרו אליי הכישורים המוטוריים, ובמידה מסוימת, במנות קצובות, כל פעם קצת יותר - גם יכולת הנגינה".

ב-80' פנה לצובה פעם נוספת, וביקש לחזור ולהתקבל לחברות. אסיפת החברים הצביעה בחיוב מתוך הכרה במוגבלותו, בעובדה שלא יוכל לעמוד לרשות סידור העבודה, וכן שימשיך ללמוד. "ואז, כבר כחבר קיבוץ, אחרי ששמעתי קונצרט של הקאמרית הקיבוצית בימק"א ואהבתי את מה ששמעתי, הלכתי לנועם שריף, המנהל האמנותי של התזמורת, וביקשתי להצטרף אליה. לשמחתי הוא קיבל אותי".

עלה על דעתך שאולי הוא נוהג בך במידת הרחמים?
"אמנם לא הייתי בטוח שאני כבר מספיק טוב, אבל ניגשתי לאודישן, ועברתי. נועם הוא לא אדם שיזייף, שיגיד על נגן שהוא טוב אם אינו חושב כך. ברור לי שאלמלא עמדתי בדרישות, הוא היה אומר לי. כך, בשנת 80', מצאתי את עצמי בתזמורת, מוצף מחשבות ורגשות: חמש שנים אחרי הפציעה האנושה שלי, ואחרי תקופה ארוכה וקשה של התאוששות מפגיעות גוף ונפש, הנה אני שוב במסלול שתכננתי. אושר גדול".

אל האושר