צילום: דוד (דדה) עינב ממש כמונו, גם אורי חן התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בחלילית. אנחנו (טוב, רובנו) נתקענו וסיימנו ב"הן דמה" או ב"עלי באר", ואילו הוא הגביה עוף, היה למוזיקאי, לצ'לן ולמורה לצ'לו ברוך תלמידים ולמנצחה של תזמורת הקשתנים הבוגרים, אחת משלוש החטיבות המרכיבות את תזמורת בני הקיבוצים.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
צמד הקיבוצניקים מספרים את סיפור חייהם דרך המוזיקה
טיפה בזמן: ספר אוטוביוגרפי שובב ומלא הרפתקאות
להקת טיפקס: מנחל עוז לקיסריה ב-28 שנה

בשבוע שעבר, כשמלאו לו 80 ("אני לא מרגיש ככה"), בכנס הקיץ של תזמורת בני הקיבוצים בגבעת חביבה (שבו השתתפה גם תזמורת נוער מהעיר ויזל בגרמניה), היא כיבדה אותו בקונצרט פרידה חגיגי, ואורי התקשה לכלוא את רגשותיו.

הוא נולד בתל אביב, וכשהיה בן שנתיים עקרו הוריו לרמת רחל. כעבור חמש שנים נטלו אותו עמם ועברו לחפציבה, כי רמת רחל היה "קצת כמו פרבר עירוני". אביו, שהיה מורה, העדיף קיבוץ-קיבוץ. מאז הוא שם, בחפציבה, וכמעט כל השנים מוזיקאי: כיוון שהתבלט בחלילית, עבר לנגן בכינור. כיוון שהמורים לכינור התחלפו כל שנתיים, הוצע לו ללמוד צ'לו אצל חיים רוטשילד המנוח (חבר הגושרים, מהבולטים במוזיקאי התנועה הקיבוצית בזמנו, וממקימי תזמורת הקיבוצים).



"הייתי בן 16, ובפגישה הראשונה שלנו הסתכל חיים על ידיי ואמר: 'אל תנגן בצ'לו'. אבל אני התעקשתי, והתחלתי ללמוד אצלו בהתלהבות. נקשרתי לכלי ונהניתי מאוד".

כשהגיע ללמד בעמק עוזי ויזל, לימים צ'לן רב-מוניטין, עודד רוטשילד את אורי לעבור אליו. "מורים נדיבים יודעים להעריך מתי אין להם יותר מה לתרום לתלמיד, ומעודדים אותו לעבור למורה אחר. הרבה דברים חשובים למדתי מרוטשילד, גם את זה, ולימים נהגתי כך לא פעם עם תלמידיי".

כשהיה בן 18 נמנה עם מקימי תזמורת בני הקיבוצים ועם ראשוני נגניה. כשעמד לפני גיוס, וצלח את מבחני הכניסה לתזמורת צה"ל, לא הסתיר את כוונתו להצטרף אליה, ועורר את זעם החבר'ה בכיתה י"ב. "הם יזמו שיחת קבוצה, ובה הפעילו עליי לחץ כבד שאחזור בי מכוונתי. היה קשה להתמודד מולם. הייתי דמות מרכזית בכיתה, פעיל ומקובל, אבל ידעתי שאני רוצה להתקדם במוזיקה ועמדתי על שלי".

אחר כך למד הוראת מוזיקה באורנים, וכשפרש עוזי ויזל מהוראת המוזיקה בעמק, תפס חן את מקומו אך פרש כנפיים אל מעבר לגבולות העמק. הרפתקה קצרה היתה לו בפילהרמונית, כנגן טובה דווקא.

במשך שנים היה צ'לן בתזמורת הקאמרית הקיבוצית, ובייחוד נקשר לתזמורת בני הקיבוצים, הדריך את הקשתנים, וכשנפלה לידיו ההזדמנות, שמח גם לעלות על דוכן המנצחים. "תוך כדי ניצוח אני מרגיש השראה", הוא אומר. "קשה להסביר. זו תחושה לא רגילה, לא שגרתית, התרוממות רוח שגורמת לי לסחוף את כולם, הנגנים והקהל, למעלה".

וכל אותן שנים התמיד וניגן עם חבריו לרביעיית הגלבוע: הסופר נתן שחם מבית אלפא (ויולה), ויהודית חן ושלמה ניצן מחפציבה (כינור).

עדיין מנגנים?
"בהחלט, למרות כל הקשיים. בכל שבת אנחנו נוסעים עם הגולפית לבית אלפא, יושבים ומנגנים".

מנגנים טוב?
"בעבר היה טוב יותר, וגם הזמינו אותנו להופעות. עם השנים קצת ירדה כמובן איכות הנגינה, שלי וגם של האחרים, אבל ההנאה נשארה אותה הנאה".

נדמה שהחינוך המוזיקלי בקיבוצים איבד מחשיבותו וממעמדו.
"לצערי זה לא נדמה, זו עובדה. פעם היתה בכל קיבוץ ועדת חינוך, ובכל כיתה היו מאתרים את הילדים המוכשרים ושולחים אותם ללמוד נגינה בכל כלי שרצו. מאז שבאה עלינו ההפרטה הנחמדה, ההחלטה היא בידי ההורים.

"התוצאה: ירידה גדולה במספר הלומדים נגינה, וכבר אין אותה עשייה ותנופה בחינוך המוזיקלי. ועדיין יש כמה מקומות, כמו מבוא גליל באיילת השחר והאולפן בטבעון, שנעשית בהם עבודה יפה בזכות המנהלים והמורים למוזיקה. אישית אין לי תלונות: מספר התלמידים שלי כמעט ולא השתנה לאורך השנים".

איך אתה נוהג בתלמיד המתגלה כחסר כשרון וסיכוי בנגינה?
"כמו בתלמיד הטוב ביותר. אתן את כולי לכל תלמיד שרוצה לנגן, שמגלה מסירות ושמוכן להשקיע. לא רבים מתלמידיי הגיעו למעמד בכיר כצ'לנים, ולאחרים לקח שנים להגיע להישגים. בכל זאת, כיוון שהמוזיקה היא עולם שכולו יופי וטוב, ושלימוד נגינה מעניק נכס לחיים, חשוב לי שרבים ככל האפשר ייחשפו אליו ויעסקו בו.

"כשהורים מפקפקים בתועלת שמקנה לימוד הנגינה לילדיהם בעתיד, אני אומר שהעיסוק במוזיקה מפתח את היכולת ליהנות, להרגיש, לאהוב. זו תועלת ענקית. עולם ומלואו".

מה תכניותיך לאחר הפרידה מהתזמורת?
"להמשיך ולעבוד, כמובן קצת אחרת מכפי שהיה לפני עשרים או שלושים שנה.
אמשיך להסתובב בארץ וללמד באזור הצפון ילדים מגיל תשע ועד לאקדמיה".

לו עמדה בפניך אפשרות הבחירה, היית בוחר שוב בצ'לו?
"בלי ספק. אין כלי כזה