צילום: מהאלבום הפרטי מה ייכתב על המצבה שתונח על קברו? מרדכי שיפמן-יוד (יד מרדכי) מופתע מהשאלה. אמנם כבר אינו ילד (87); ולבו, שהותקן בו קוצב שלישי וגדול במיוחד, עובד רק ב-12 אחוזים; שמיעתו כבדה; בהליכתו הוא נעזר בקביים, ובניידותו - בקלנועית ישנה. אבל קץ החיים, מבחינתו, אינו נשקל כאפשרות, ודאי לא קרובה. "אהב לחיות ונתן לחיות", הוא מציע לבסוף, בתשובה לשאלה.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
להקת טיפקס: מנחל עוז לקיסריה ב-28 שנה
הסיפור הקולקטיבי של קיבוץ עינת - עכשיו בסרט
הקיבוצניקים יצאו לתעד: בין צפון הודו לאברבנאל

ספרו האוטוביוגרפי הטרי 'טיפה בזמן' מאשר: האיש אכן אהב מאוד, ועדיין אוהב ויודע לחיות, כלומר ליהנות. אבל הוא גם עשה כמה דברים חשובים, פעל והשיג וקידם עניינים מטעם התנועה, בארץ ובחו"ל, המפלגה, הסוכנות והקיבוץ. בכל אלה זכה להכיר ולהתרועע עם אנשי אמנות ורוח, פוליטיקאים ומנהיגים. ועל כולם הוא כותב בפרטנות ובגאווה לא מוסתרת, אבל גם באומץ ובגילוי לב, מרחיב ומעמיק.



זה מה שמחזיק את הקורא חובב האוטוביוגרפיות, שלמד להיות ספקן מראש לגבי המתיימרים לכתוב אוטוביוגרפיה - על הפצע והחבורה, על ילדותו ונעוריו הבלתי מאושרים: בית ההורים באורוגוואי ובו "תחושות מועקה קשות לתיאור", מחלת הנפש שעינתה את אמו ואת כמה מאחיה, אביו האגוצנטרי, המנוכר וחובב הנשים. "אחים מסכנים", כינו אותו ואת אחיו, ביידיש, מאחורי גבם, קרובי המשפחה.

כמו ברומן חניכה, מלווה הספר את גיבורו בדרך הארוכה, המרשימה למדיי, מילדות עצובה ומנעורים חסרי תכלית ברחובות מונטווידאו (שמעט מאוד נכתב עד כה על ההוויה היהודית ועל ההתעוררות הציונית בה), מלאים בצער ובחמלה על אמו ובכעס על אביו, במשחקי כדורגל ובמעשי שובבות, ולפעמים גם במעשים חמורים יותר, אל גאולתו ופריחתו כנער מאוהב בשפרה (שבעים שנה ארכה זוגיותם), כפעיל תנועה מסור, ממקימי השומר הצעיר באורוגוואי ומראשי חוות ההכשרה ובית הספר החקלאי שם. ולאחר מכן, מראשוני העולים והמגשימים מדרום אמריקה, כחבר קיבוץ פעיל ובולט, וכשליח רב הישגים בארגנטינה ובאיטליה.

"למה לספר?" הוא פותח ושואל, ועונה: "כי אני מרגיש רבגוני כבן הרנסנס, תקופה שהייתי רוצה לחיות אותה, וכך אולי יובן גם מהסיפור שלי". ובהמשך הדברים: "אני עושה זאת משלוש סיבות: הבטחתי לשפרה, שאהבה ועודדה את כתיבתי; רגשות החובה למשפחתי, לבניי במיוחד, ולדורות הבאים, לספר את המעט הידוע לי על קורות משפחותינו, של שפרה ושלי; ולבסוף, כדי להשאיר דבר מה אחריי, לבני משפחתי ולידידיי הקרובים"

מעולם לא העיב עליך החשש שתירש ממשפחת אמך את מחלת הנפש?
"עד היום אני מחפש את אמא. היא וגורלה העצוב מלווים אותי כל חיי. אולי לנטייה שלי אל המיסטי - שבאה לידי ביטוי גם בשירים שאני כותב, באינטואיציה החזקה שלי, בעיסוק בגרפולוגיה - יש קשר לנפש החולה של אמא, שגם היא נטתה למיסטיקה. אין ספק שהראש שלי עובד שעות נוספות, רואה ומבין דברים שמעבר, אבל תמיד הייתי עם שתי רגליים על הקרקע, ויעידו הפעילות המגוונת שלי וההישגים בתפקידים השונים.

"אגב, גם סרטן יש לא מעט במשפחה. אני חושב שכולנו מושפעים מדברים ומגורמים רבים, והגנטיקה היא רק אחד מהם. עובדה, אחת מאחיותיה של אמי, שגם היא היתה סכיזופרנית, זכתה לחיות עם בעל אוהב שטיפל בה במסירות, והיא הבריאה. לאמי לא היה המזל הזה".

עם כל גילוי הלב שלך בספר, אתה רומז שלא על הכול כתבת.
"נכון. אפשר לכתוב על הכול? הייתי שובב וכריזמטי, וגם נראיתי לא רע, והתפקידים והשליחויות בעולם זימנו לי מטבע הדברים לא מעט הרפתקאות, והן לא חשובות מספיק כדי לכתוב עליהן, אבל שפרה תמיד ידעה הכול. היו בינינו כנות וגילוי לב מוחלטים. אני מרגיש בר-מזל, שתמיד הייתי מוקף אהבה. אולי זה קשור באהבה העצמית שלי. גם כיום יש לי חברה צעירה ממני בעשרים שנה, כמו שהיתה אשתו השנייה של אבי, שאחי ואני מאוד לא התחברנו אליה, וגם היא לא אלינו".

הילדים יודעים הכול?
"אפילו אני לא יודע הכול, אף על פי שבורכתי בזיכרון טוב. אני זוכר תמונות וחוויות מגיל שנתיים, והן הולכות אתי. הפטירה של שפרה פתחה ביני לבין שלושת בניי ערוצי תקשורת ייחודיים מאוד. הם אנשים מוצלחים מאוד, והתברכתי הודות להם בשמונה נכדים ובשלושה נינים, הממלאים חלק חשוב בחיי. הם יודעים, וגם השכנים הרכלנים יודעים, ואין לי בעיה עם זה.

"לחשיפה, לכתיבה של הספר, היתה השפעה מצוינת עליי. זה הטיפול הפסיכולוגי הטוב ביותר, ולא שיערתי עד כמה. כתיבת הספר הביאה לי שלווה בלתי רגילה. אחרי שהתאלמנתי הייתי עצוב מאוד, לא מצאתי את עצמי. אני עדיין חושב הרבה על שפרה, מתגעגע מאוד, ויש הרבה שעות של בדידות.
אבל אני כבר יודע גם לשמוח. אני לא מתנהג כמו בן 87 טיפוסי. אני רוצה לחיות עד 120, ב