צילום: זיו שילוח התרגשות גדולה שררה באולם בקיבוץ עינת בעת שהוקרן בו הסרט התיעודי שביים וצילם הקולנוען-וידיאותרפיסט זיו שילוח. בסרט מככבים עשרה מוותיקי הקיבוץ, כולם בשנות השמונים לחייהם ואף יותר, ולצד כמה מהם, כשחקני משנה, ילדיהם ונכדיהם. ברב-שיח שהתקיים לאחר ההקרנה התרוממו הרוחות. "רוב המשתתפים בירכו על המזל הטוב שזימן להם חיים מלאי טעם ומשמעות בקיבוץ, התרפקו על העבר, אבל בירכו גם על ההווה", מדווחת יעלי וקשטיין, רכזת התרבות. "הם גם הוסיפו בפליאה שלא שיערו כמה הם יכולים לדבר ולספר, ויש להם הרבה על מה".

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
הקיבוצניקים יצאו לתעד: בין צפון הודו לאברבנאל
סיון עמרן: יוצרת אחרת בקיבוץ ארז
אכלו לי שתו לי: לוח המודעות הקיבוצי בתערוכה

הסרט שהוקרן וריגש הוא קולאז' של חצי שעה, תמצית הסרטים האישיים, הארוכים הרבה יותר, שנעשו על כל אחד מעשרת הוותיקים, ויחד הם פורשים את הסיפור הקולקטיבי של עינת.

כשפנה אליה זיו והציע לה את הפרויקט, מספרת יעלי, זה נפל עליה "בול בזמן! כבר זמן מה הסתובבתי עם הרעיון להנציח ולתעד איכשהו את ותיקי הקיבוץ, דור הולך ונעלם, שחי חיים עשירים ועשה דברים נפלאים. ניסיתי בכתיבה, ולא הלך. ובעודי מתלבטת איך ומה, הופיע זיו משום מקום עם הרעיון. לא יכולתי למצוא אדם מתאים ממנו - רגיש, קשוב ואמפתי.



"הוא הצליח להביא את הוותיקים המרואיינים להיפתח ולתת מעצמם. כל תהליך העבודה על הסרטים היה מרגש, עוצמתי והוא הדהד בכל הקהילה. עד עכשיו ממשיכות לזרום אליי תגובות נרגשות של משתתפי הפאנל, על מה שזה עשה להם, וגם של קהל הצופים. יש חברים שאומרים שהיה זה אירוע התרבות המשמעותי ביותר שהתקיים השנה בקיבוץ. הוא פתח לבבות".

ליוצר זיו שילוח (57) רקע קיבוצי קצר. הוא נולד ביחיעם, ובעודו ילד עזב עם משפחתו העירה. כבוגר החוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, עסק שנים רבות בבימוי ובצילום סרטים דוקומנטריים. אחרי כן למד וידיאו-תרפיה ופוטו-תרפיה, והחליט להתמקד בצילום סיפורי חיים אישיים של אנשים מבוגרים, ומתוכם ליצור לקט המשקף את הסיפור הקולקטיבי. באופן טבעי בחר להתחיל בוותיקי הקיבוצים, "אנשים שחוללו מהפכה וחיו חיים מלאי תוכן ומשמעות".

"הנחיתי כל מרואיין איך להתקדם כרונולוגית עם הסיפור שלו", הוא מספר. "ביקשתי שיפתחו ויפרשׂו הכול - תחביבים, זיכרונות, מחשבות ורגשות. העמדתי מולם מצלמה, הצמדתי להם מיקרופון וזרמתי אִתם. רבים מהם התכוננו היטב לצילומים, נברו באלבומים, שלפו מסמכים, הכינו נושאים. חלקם ביקשו להצטלם בפינות אהובות בקיבוץ. מי שרצו, צירפו בני משפחה - בנים, נכדים - יצרו אִתם דיאלוג וענו על שאלות שלהם. גם על שאלות נוקבות. הם ראו בפרויקט זכות והזדמנות - להם, למשפחותיהם ולקהילה כולה - לומר את דברם. לא ערכתי, לא צנזרתי ולא דיללתי. הדיסק-און-קי נשאר, אנחנו לא".

זיו מבקש להדגיש גם את הערך התרפויטי של סרטי החיים. "הזכות והאפשרות להעלות מהתת-מודע פרקי חיים וזיכרונות, לפרושׂ תובנות ומסקנות ולדבר בגוף ראשון יחיד באוזני הילדים והנכדים, הם אקט של השלמה ושל סיכום. הסרט גם נתן להם תחושת סיפוק על החריץ שהם משאירים בתודעה הקולקטיבית ובתולדות היצירה שלהם - הקיבוץ. התגובות הנרגשות של המשתתפים מעידות עד כמה זה היה חשוב ותרם להם".

משהו בדברי המרואיינים הפתיע אותך?
זיו שילוח: "הפתיע לא, אבל הרשים. מצאתי בדברים בעיקר ביטוי לסיפוק ולשמחה בדרך החיים הקיבוצית שבחרו בה. מרירות לא היתה".
אחרי שזיו שילוח הגיע לברור חיל ולעינת, הוא יגיע לכל קיבוץ שייצור איתו קשר (טל' 052-2427487).