צילום: מתוך אלבום "אח שלי גיבור" שני סרטים תיעודיים טריים של יוצרים קיבוצניקים ותיקים "עושים עניין" בימים אלו, ושניהם, בדרך המקרה, מתמקדים בחוליות החלשות בחברה, באנשים בעלי מוגבלויות. בעוד שהאחד מסתגר ומצלם בדל"ת אמותיו של מוסד פסיכיאטרי, השני פורץ החוצה ורחוק, לצפון הודו, שם הוא מלווה קבוצה של 22 תרמילאים - אנשים בעלי תסמונת דאון ואחיהם - במסע אתגרי.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
סיון עמרן: יוצרת אחרת בקיבוץ ארז
הספר שנולד על קיר השירותים הווירטואלי - עכשיו בחנויות
אכלו לי שתו לי: לוח המודעות הקיבוצי עכשיו בתערוכה

כמעט שלוש שנים צילמו הבמאים עדו גלס (פלמחים) ויואב קליימן (רגבים) במחלקה הפתוחה בבית החולים אברבנאל את סרטם "מחלקה פתוחה" (הקרנת בכורה בסינמטק ביום ו' 22 ביולי ב-11:00, ולאחר מכן במסגרת "הסיפור האמתי" בערוץ הראשון). "אני אוהב מאוד את הסרט", אומר עדו. "הוא רגיש ומרגש, נוגע ללב, אף על פי שהוא לא דרמטי מאוד".



מאז שסיים עדו את לימודיו בבית הספר לקולנוע סם שפיגל הוא יוצר סרטים תיעודיים. עוד לפני בוא ההפרטה הקים בקיבוצו את "פלמחים הפקות", ובהמשך הדרך היה ליוצר עצמאי. כמה מסרטיו הוקרנו בטלוויזיה, בהם "חולות נודדים", על החיבור בין מפוני אלי-סיני והקיבוץ, וכן "לוחם של אהבה", שעשה עם קליימן. לאברבנאל הגיע עם שותפו בעקבות "שמועה": "נודע לנו שמצלמים שם סרט קצר על סדנה טיפולית שמנחה עובדת סוציאלית בשם נתי, סדנה העוסקת בחלומות ובמאוויים של החוסים. 'המקום שבו נגמרים השמים', נקרא הסרט שנולד מהסדנה והוקרן בטלוויזיה לפני כשנה.

"ביקשנו רשות לצלם את תהליך עשיית הסרט, שהוא טיפולי באופיו, וקיבלנו. הדבר לא היה מובן מאליו. הנושא רגיש מטבעו, ובעבר כבר נפגע בית החולים מהתקשורת. היו הסתייגויות מובנות, אבל המנהל, אדם עם שאר רוח, נענה לבקשתנו. חמישה ימים התלווינו אל הצוות שצילם את הסדנה, וכשהם קיפלו את המצלמות, אנחנו המשכנו להגיע ולצלם לסירוגין במשך שנתיים וחצי.

"שעות עשינו במסדרונות הארוכים של מחלקת ברוש, שהיא מחלקה פתוחה, במרפסת השמש אפופת עשן הסיגריות, והתמקדנו בשלושה חוסים - באיגור, בפרחי ובאבנר. עקבנו אחרי החיים שלהם - בשגרה, באירועים מיוחדים, ביציאות, במפגש עם ועדה רפואית - והיינו עדים לחייהם ולעולמם: הזיות, דמיונות, מחשבות שווא, וגם קסם ופיכחון. הם כבר היו רגילים למצלמות, התנהלו בטבעיות, קיבלו אותנו יפה, וגם המשפחות שלהם פרגנו".

לפני שנה הסתיימו הצילומים, ולפני חודשיים הושלמה העריכה הסופית. "לא שיערתי כמה חששות וסטיגמות יש סביב מחלת הנפש", מסכם עדו את החוויה שעבר. "רק מעט משפחות מסכימות לאפשר חשיפה של בני משפחה הלוקים בנפשם, ואנחנו אסירי תודה על שקיבלנו את הרשות. הקרנו בפניהם את הסרט, הנותן ביטוי לא רק לקשה ולמדכדך אלא גם לקסם המסוים שיש בשיגעון. הם התרגשו ואהבו את הסרט. בסופו של דבר הוא עושה שירות טוב, להם ולחוסים, ומבחינתנו זה חשוב לא פחות מהעניין האמנותי. לי גרמה התקופה הארוכה של העבודה על הסרט להרהר שהמרחק בין שפויים ללא-שפויים אולי גדול פחות מכפי שאנחנו נוטים לחשוב".

"אח שלי גיבור", הסרט השני, מלווה את זוגות האחים החל משלב ההכנות לטיול בארץ, וכמובן במשך המסע עצמו, תוך כדי שהוא חושף את מורכבות היחסים שבין צמדי האחים, האוטיסט והבריא (בהם כמה קיבוצניקים), ומעלה מגוון רגשות ותגובות, דילמות וקונפליקטים, תסכול וכעס, קרבה וחום, על רקע נופי צפון הודו.



הבמאי יונתן ניר (רמות מנשה), השותף עם דני מנקין בחברת "היי ג'וד הפקות", זכור בעיקר בזכות שני סרטים ששאבו את השראתם מפציעתו במלחמת לבנון: "הדולפין" (2011) ו"לחתוך את הכאב" (2012). "הדולפין" זכה לתהודה בינלאומית, הוקרן ב-130 פסטיבלים, נעטר פרסים, נמכר ל-18 רשתות טלוויזיה, וזכויות הפיכתו לסרט עלילתי נרכשו על ידי אולפני דיסני. "באופן כלשהו", אומר יונתן, "העבירו אותי המלחמה והפציעה בלבנון מתחום הכתיבה והצילום אל הקולנוע".

מיד לאחר שחרורו מהצבא הוא יצא למסע בכמה יבשות, מסע שארך שבע שנים תמימות. הוא הגיע למקומות אקזוטיים, לשבטים נכחדים, לשמורות טבע ולאתרים נידחים, והעלה על הכתב, בלוויית צילומים, את רשמיו - "כל מה שנוגע לטבע, לאדם ולקשר שביניהם" - שפורסמו בעיתונים ובכתבי עת.

על "אח שלי גיבור", סרטו האחרון (שהופק בשיתוף עם אנוש קסל ואיתמר פלג), אומר יונתן שהוא "הרבה יותר מסרט". הוא נולד בעקבות טיול שערך חברו אנוש קסל עם אחיו בעל תסמונת דאון בנפאל. הטיול הונצח בסרט קצר שהוקרן בטלוויזיה ועורר עניין רב בקרב משפחות של אנשים עם תסמונת דאון, שהביעו רצון לקחת חלק בחוויה דומה. ידיד אחר של יונתן, איתמר פלג, בעל חברת "יומן מסע" לטיולי קונספט, קיבל עליו לארגן טיול קבוצתי של צמדי אחים. במשך