הנה זוכות עוד פיסת הווי והוויה קיבוציות - לוח המודעות בחדר האוכל - לביטוי אמנותי. איך קרה בעצם שעד כה פסחו עליו, על אותו מיצג אותנטי מרהיב של קטנות היום-יום ושל הטבע הקיבוצי, המלווה אותנו מראשית היות הקומונה ועד מפץ ה"התחדשות" - טרנד סגירת החשבונות, החיטוט בפצעים, וההלעגה על עולמנו הישן, של יוצרים ואמנים בני קיבוצים?

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
מעצבות האופנה מציגות קולקציה עם טוויסט קיבוצי
הקיבוצניקית שסייעה להוציא אלבום בישול אתיופי
הקיבוצניק הגשים חלום והקים תיאטרון לבעלי מוגבלויות

אז עכשיו זה קורה בתערוכת בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בויצ"ו חיפה (13-23 ביולי), בפרויקט של ענת פרי-טל ממעלה החמישה. האיורים שהיא מציגה תחת הכותרת "אכלו לי שתו לי", מציעים מבט אירוני-משועשע-מתחכם על החצר האחורית של קיבוצה, כפי שהיא משתקפת, ובעיקר השתקפה, מלוח המודעות בכניסה לחדר האוכל.



העיניים של ענת, כמו של כולנו, שזפו מאות, אולי אלפי מודעות כאלה, לאורך כל אותן שנים שבהן חלפנו והתעכבנו עליהן (לפעמים גם סילקנו את אלה שעיצבנו אותנו) בדרכנו לשלוש ארוחות ביום בחדר האוכל. היא ילידת הקיבוץ, נכדה למייסדים, בני הזוג פרינצנטל, שעברתו את שמם לפרי-טל, והתחנכה בו.

ציור, היא מתוודה בצחקוק, הוא המקצוע היחיד שהצטיינה בו בבית הספר ("כל היתר פשוט לא נקלט"), ומגמת העיצוב הגרפי בתיכון, וכן פרויקט הגמר בסופו, היו תפורים עליה. לפיכך הוכתרה בתואר "ציירת מוכשרת", וברצון קיבלה עליה להיות חברה קבועה בוועדת קישוט ולצייר תפאורות וקישוטים לכל חג ואירוע.

לפני שנתיים, אחרי השחרור מהשירות הצבאי ואחרי הטיול הגדול בדרום אמריקה, נישאה לעידן בינר ממבשרת ציון, ושניהם - קודם הוא, שסיים לפני שנה את לימודיו בטכניון, והיא בעקבותיו - הצפינו לחיפה. "הבנתי שנחיה שם כמה שנים, אז נרשמתי לויצ"ו חיפה, וארבע שנים למדתי תקשורת חזותית, תחום רחב, הכולל אנימציה, איור, אינטר-אקטיב, דפוס, ומדיה".

אל הנושא שבחרה להציג בתערוכה, הגיעה בחיפושיה אחר טקסטים, "כי ידעתי שבאיור, התחום שאני הכי חזקה בו, נחוץ איזה טקסט שיניע, כדי להתבסס עליו. אז ניגשתי לארכיון הקיבוץ, ועם תמרי, האחראית, התחלנו לפשפש בתיקים ובקלסרים. לא ידעתי בדיוק מה אני מחפשת, אבל ידעתי שלא משהו של אנו באנו אלא דברים אישיים יותר, יום-יומיים.



אחרי שעות של חיטוט, באחד המבוכים, מצאנו אוצר: ארגזים מלאים של חומרים מלוח המודעות. התברר שלוצה הוכברג ז"ל, הארכיונאית המסורה, הקפידה לאסוף לאורך שנים, באדיקות, מודעות מלוח המודעות בחדר האוכל, לפעמים עוד לפני שהחברים הספיקו לקרוא, ולטובת הדורות הבאים אפילו מיינה וסדרה אותם לפי נושאים: רכב, נוי, חדר אוכל. הכי הצחיקו אותי המודעות על אבדות ועל חוסרים, והן שהעלו בי את הרעיון לאסוף מודעות של חברים שונים, על אבדות שונות וממקומות שונים: מכבסה, חדר האוכל, רפת, שכונת הוותיקים וכאלה, ולעשות בהן משהו".

את המשהו, הדוגמאות שהיא מביאה - הטרוניות, הקנטרנות, הניסוחים הגולמיים - גם אתם מכירים מלוחות המודעות בקיבוציכם, רק בשמות אחרים: "השבת נעלמו לי כעשרה ספלי קפה מהמרפסת. אם שאלת את הספלים, אבקשך להחזירם למקומם. אין לי במה לשתות. בתודה, פנינה לוי".

לרפתנים יש תלונה חמורה אחרת: "לגנב שלוקח לנו את העיתון כבר מספר ימים: אם בחסרון עיתונים לקית, וזה אצלך ממש צורך אובססיבי לקרוא דווקא את העיתון, אתה מוזמן אצלנו לקפה, עוגה ועיתון כל יום. רק את תיבת הדואר שלנו תפסיק לפקוד ולבקר. זו תיבה פרטית ביותר. מחוץ לתחום, במיוחד לגנבים. הרפתנים" (היעדר התודה - במקור).



"כל איור", מפרשנת ענת, "נתון בתוך עיגול המבטא חבר הסגור בבועתו, ובה מתגלה החפץ שגנב מחבר אחר. למשל, הספלים שנגנבו מפנינה נמצאים באיור של הרפתנים, שהעיתון שנגנב מהם, נמצא בבועה של חבר אחר, וכן הלאה".

כולם גנבים?
ענת פרי-טל: "חד וחלק. אם כולם מתלוננים שחסר להם, שלקחו להם, הרי שיש כאן מעגל שבו כל מי שנגנב - גנב".

בכמה מהאיורים - כולם בוצעו בטכניקת איור דיגיטלי, המדמה עבודה ידנית - מופיעים דיוקנות של חברי הקיבוץ,
אחרים הם פרי דמיונה של ענת, ולצד האיורים מוצגים הטקסטים של המודעות שמהם נשאבה ההשראה.

את לא חוששת מסערה בקיבוץ?
"לא מודאגת. הכול נעשה ברוח טובה, באירוניה דקה ובאהבה. מי שלא יקבל, אז לא. אני סומכת על ההומור של חברי הקיבוץ".

שמחה לחזור לקיבוץ?
"כבר מחכה לזה. היה לנו כיף בעיר, אבל מספיק. רוצה לחזור למשפחה ולחברים".