צילום: גלעד בר שלו חן בלום (עין גב), טל כהן (עין המפרץ) ושיר שפיגל (מגידו) לא מכירות את המושג "פאשניסטית", אבל הן אוהבות אופנה, חושבות אופנה, ועכשיו, אחרי שסיימו ארבע שנות לימוד במחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצו חיפה, והקולקציות שהציגו לאחרונה בהאנגר 11 בנמל תל אביב זכו ל"וואו" רבתי - הן מתכוונות להיכנס לתחום האופנה בעצמן.

עוד על אופנה קיבוצית:
מעצבות אופנה בהשראה קיבוצית
יצא מארון הבגדים

על הקולקציה שלה, בה שילבה עור ובדים שקופים ורכים (אורגנזה, משי ושיפון), אומרת חן שהיא מבטאת קטיעה מוקדמת של הילדות, וכפייה להתבגר. "היא מפגישה בין עולם הילדות, המתאפיין ברוך, בעיטוף ובמוגנות, לבין ברוטליות ואובדן השלמות והתום. העורות מסמלים את הקרע ואת היעדר יכולת השליטה של הילדוֹת על גופן. הבדים השקופים והעדינים, שעוטפים את הגוף ברוך, חושפים בו חלקים ומזכירים עולם תמים שהופקר ונותר מאחור".



טל, שהקולקציה שלה משופעת בשכבות טקסטיל, עבודות יד, רקמה וסריגה (ניאופרן, צמר, חבלים ומתכת) - "שמתקלפות עד לכדי שטחיות" - שאבה השראה מהפליטים במקומות ובתרבויות שונות, שהפכו לשקופים.

לקולקציה של שיר (בה שולבו ניאופרן, סיליקון, טול ורשת) העניקה השראה, לדבריה, חוויית הקריאה הדיסלקטית - "טשטוש, בלבול ואי-סדר הם האופנים שבהם חווה האדם הדיסלקטי מסר כתוב. הטקסט הוא רצף של כפילויות וחסרים, היוצרים קושי בפענוח". מכאן עולה כי "פירוק בגדים וחיבורם מחדש יוצרים צלליות ודגמים חדשים, בהם גבולות הגזרה והבגד מיטשטשים, עולים זה על זה ויוצרים מעין בלגן מאורגן".

חן (27) הגיעה לעין גב מהמושבה מנחמיה בעקבות בעלה, יליד הקיבוץ, שפגשה בתיכון "בית ירח". לפני שנתיים התקבלו לחברות בקיבוץ. מגיל צעיר, היא מספרת, מקננת בה האהבה לאופנה, אבל מעולם לא נכנעה לטרנדים. היא מעדיפה את "המעודן, הקלאסי, מינימליזם עם טוויסט".

בקיבוץ, בחום של עמק הירדן, יש למישהו ראש להתלבש אופנתי?
חן בלום: "בשנים האחרונות, עם גל הצעירים שהצטרפו לקיבוצים, לא מעטים מהם מהמרכז, יש בהחלט התעוררות ועניין באופנה. אפשר לראות כאן יותר ויותר חברות שלובשות בגדי מעצבים. מבחינתי, הריחוק מהמרכז הוא דווקא יתרון. כאן השוק לא רווי, הפוטנציאל גדול יותר. אני מקווה, ואשתדל, להתפתח כאן, להכין מיני-קולקציה, ולאט-לאט לקדם אותה. זה בהחלט אתגר".



טל (28), מהישוב טלאל שבחבל משגב, עמדה על סף קריירה בקונדיטוריה דווקא. אמנם מילדות נהנתה לעסוק בציור ובמלאכות יד, וכשמכונת התפירה של סבתא עברה לבית ההורים רכשה גם את יסודות התפירה - אבל ההתלבטות של אחרי הצבא, מה ללמוד, ומה תעשה בחיים, הובילה אל הקונדיטוריה: לימודים, ואפילו תקופת עבודה במקצוע. בעקבות מפגש עם סטודנט לאופנה שינתה כיוון, ובעקבות בן זוגה הגיעה לעין המפרץ.

עכשיו הם בתהליכי קבלה לחברות, ובסוף השנה יינשאו. בשונה מחן, אומרת טל, הסגנון שלה רחוק מהמעודן והקלאסי. "אני הולכת על המיוחד, על גזרות מעניינות ושילוב של עבודות יד, וזה לאו דווקא נשי".

גם טל מאבחנת ניצני אופנתיות בקיבוץ: "קיבוץ ואופנה הם שני ניגודים. חברים רגילים לצאת מהבית עם טרנינג וכפכפי אילת, כי זה נוח, זה חלק מההוויה הקיבוצית - וכך, אגב, היה גם ביישוב שממנו באתי. אבל בשנים האחרונות כבר רואים אנשים שהולכים לפאב או למסיבות בלבוש יותר מוקפד, ועם נגיעות של טעם אישי".

את קונה בגדי מעצבים?
טל כהן: "במידת האפשר. אני אוהבת את קלוטה, אל"ף-אל"ף, ששון קדם".



ילדותה ונעוריה של שיר (28), נכדה למייסדי קיבוץ מגידו, עברו עליה בשרבוטי סקיצות של בגדים, ותמיד ידעה שתעסוק באופנה. אחרי השחרור, במעט הכסף שעמד לרשותה, נתנה דרור לתשוקה: התעניינה, קנתה, פרמה ותפרה מחדש. "אני אוהבת לקחת בגדים פשוטים, ולהכניס טוויסט בגזרות ובטקסטיל", היא אומרת. ואשר לאופנה הקיבוצית - "אין חיה כזאת", היא חורצת.

בטח שיש. או היתה, לפחות.
שיר שפיגל: "זו לא היתה אופנה, אלא אילוץ, ציווי חברתי: להיות כמו כולם, לא לבלוט, לא לחרוג מהמסגרת.
אופנה פירושה לבטא את עצמך באמצעות הלבוש, להחצין את האישיות והייחודיות שלך - בדיוק ההיפך ממה שאליו התכוונה 'האופנה הקיבוצית' שאתה מדבר עליה. היום מתלבשים בקיבוץ, לפחות הצעירים והצעירות, כמו בכל מקום אחר".

תוכניות?
"כיוון שבצפון קשה, בתור התחלה אני מתכוונת לעבור ולעבוד במרכז, אתנחתה לפני החזרה הביתה".