צילום: סטודיו על הבמה הסיפור של עדו וייס הוא עוד גרסה מלבבת למוטיב "לפעמים חלומות מתגשמים", ובמקרה הספציפי שלו נוסף גם "לפעמים מגשימי חלומם, מגשימים את חלום זולתם": הוא היה תלמיד בעייתי, והגם שלא אובחן והוגדר, הוא זוכר שסבל מדיסלקציה, מקשיי קשב וריכוז, ומהיפראקטיביות. כשהגיע לכיתה ה', הופתעה אמו לשמוע בשיחת הורים, שבנה חכם, מבריק וגאון. אתה משקר, אמרה למורה המחמיא - כי הניחה שהוא מבקש להחניף לה, בהיותה בכירה במשרד החינוך - והעבירה את הבן לתיכון דתי מקצועי בירושלים.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
השחקנית מקיבוץ סער: הרומן שלי עם הבמה
דיונון ענק: ההרכב הקיבוצי עושה קאמבק
בני הנוער וניצולי השואה בהצגה משותפת

"זו היתה טעות גדולה", אומר עדו (45). "את הקושי בלימודים המרתי בהרבה הומור, שלא תמיד המורים אהבו. יום אחד ניגש אליי אחד המורים, נתן לי חיבוק, וידא שאיש לא שומע, ואמר: 'שמע, אתה ואני עוד ניפגש באחד הימים בעתיד. כשאני אקום להתפלל במניין הראשון, אפגוש אותך מרוקן את הזבל בחדר המדרגות. זה מה שיצא ממך בחיים... זבלן".



את סוף הסיפור, סגירת המעגל, שומר עדו לסוף שיחתנו עמו, שהתקיימה בבוקר יום שישי האחרון. הוא אך חזר מריצה בשדות שבעמק, התרווח בגינת ביתו בניר דוד, ואמר: "איזה יופי, איזה מקום מקסים. וואי, לא תאמין: בדיוק עכשיו יוצאים ברווזים מהנחל ומתקרבים אליי, חושבים שיקבלו לאכול".

יקבלו?
עדו וייס: "בטח, אבל יותר מאוחר. תן לנוח רגע".

הוא בן למשפחה ירושלמית דתית, כיום "מסורתי", שלאחר נישואיו לאישה דתית ("אנחנו חיים בהרמוניה. שומרים שבת. הילדים מתחנכים להיות בני אדם טובים, וכשהם גדלים, כל אחד בוחר את דרכו") עקר עם משפחתו למודיעין, שם התחנכו ילדיהם בחינוך המעורב. כשסיים לימודי סדנת משחק ב"ניסן נתיב" ובמוסדות נוספים, פנה למשחק ולבימוי, והקים בעיר - התגשמות חלום ראשון - את "על הבמה", בית הספר הגדול בארץ, המציע לימודי משחק וחוגים למאות שוחרי תיאטרון, מגן-חובה ועד מבוגרים וקשישים.

לפני שלוש שנים הגשים חלום שני: "כשהתחתנו, אמרתי לאשתי שיום אחד יהיה לנו בית עם גינה בצפון, והנה אנחנו כאן, עם בית וגינה בעמק המעיינות, ואפילו עם ברווזים בנחל". מבלי לזנוח את הפרויקט במודיעין, קיבל כאן על עצמו את ניהול תיאטרון "שורשים" של נשות הקהילה האתיופית בבית שאן, פתח סטודיו למשחק לתושבי האזור, ולפני שנתיים - ועל כך עיקר גאוותו - הקים תיאטרון לאנשים עם מוגבלויות שכליות התפתחותיות, רובם תושבי "שכונת הפרחים" - דיור מוגן בחפציבה - וכמה מבית שאן ומיישובים סמוכים.

"כל זה התחיל כשהזמינה אותי ענת רגב מחפציבה - אישה נדירה, יו"ר אקי"ם בעמקים, שבתה עירית היא דיירת בשכונה - לפגוש את החבר'ה המיוחדים האלה וללמד אותם תיאטרון. נדלקתי. גיליתי אנשים חמים, מוכשרים, אינטליגנטים, שעוררו בי חשק עצום לעבוד אִתם. עשרה חודשים למדנו, התגבשנו, מבלי שקיבלו כל הנחות ופשרות. התייחסתי אליהם כאל שחקנים מקצועיים לכל דבר. במהלך אחד השיעורים התבקשו לספר על חלומות שלהם - החלומות הכי טריוויאליים: לפגוש את אבא, להיות מתופף, להמשיך להיאבק בסרטן, ולנצח. חשבתי שצריך לתת לזה ביטוי, להעלות הצגה על חלומות, ועל זה עבדנו כשנה וחצי".



קהל היעד להצגה הראשונה היו ההורים, ואחר כך הוזמנו גם נציגי ארגון אקי"ם, שאימץ את הלהקה כנציגתו הרשמית. מאז כבר הועלה המופע "חלומות פשוטים" 75 פעמים בכל רחבי הארץ: בבסיסי צה"ל, ולפני סטודנטים, מטפלים, בתי חולים, ילדים, נוער, וגם קהל רגיל. "התגובות מרגשות ומצמררות", אומר עדו. "המסר של קבלת האחר, של הגשמת החלום, עובר בהצגות האלה, ובדברי הרקע הנלווים, באופן חזק ומרשים ביותר.

"אף אחד לא נשאר אדיש אליו, ויותר מכולם מתרגשים החבר'ה, אנשי הלהקה עצמם. הם, שמגיעים ממקום קשה, מתחושת חסר ונחיתות, שהיו סגורים כל אחד בתוך עצמו - זוכים לתשואות ולחיבוק, טובלים באהבה, ונפתחים לקהל. הם מדברים על המוגבלויות שלהם בגילוי לב מוחלט, ללא כל עכבות ומסכות, ומרגישים כנושאי שליחות. הם 'חיים את החלום'".

שלהם, ושלך.
"נכון. כל חיי אני יוצר חלומות, ומשתדל להגשים אותם. הרי לכל אחד מאִתנו יש איזו מגבלה או קושי, אין אדם מושלם, אבל כל אחד יכול להתגבר ולהגשים חלום. עד לפני שש שנים הייתי די עצלן, בקושי הזזתי את עצמי. ואז התחלתי לרוץ, קודם חמישה קילומטרים, אחר כך עשרה, ואז הצטרפתי למרוצי מרתון, וכיום אני טריאתלוניסט, ומשתתף בריצות אולטרה וב'איש הברזל'. מתחתי את עצמי עד קצה גבול היכולת".

ואת המורה ההוא, שצפה לך שחורות, פגשת?
"כשהשתחררתי מצה"ל השלמתי בגרויות, וגיליתי שאני יכול ללמוד, ואפילו להצליח מאוד, בדרכי למידה קצת אחרות. אז אני מנחה קבוצות, מעביר סדנאות לשיפור החשיבה היצירתי