צילום: מיכל בראור במרכז "דנה גלריה לאמנות" ביד מרדכי ניצב ארון עץ מעוטר וריק, שנשאל מתצוגת הקבע במוזאון "קיבוץ של פעם", הסמוך למבנה הגלריה, לשם הועבר מסלון התפירה העילית ששכן במבנה הגלריה. עכשיו, כמוצג מרכזי בתערוכה "רכוש נטוש", של מיכל בראור (אוצרת: רווית הררי), הוא ניצב ריק, גבו המאובק לצופה, מחורר מכרסום תולעי עץ, והוא כמבקש להכריז על עצמו: "רכוש נטוש".

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
איך קרה ששרדת: מיתוסים על מיניות השורדת בשואה
סידור עבודה: הצלמת מתעדת את עובדי הקיבוץ
הרכב "שלושתנו": הקולות והצלילים שצמחו מהקיבוץ

את הארון מקיפים צילומי חפצים שלוקטו בקיבוץ ובסביבתו, מלוּוים בסיפורים אישיים של החברים, מסמכי ארכיון המתארים את פרטי הרכוש שמבקשים החברים להקצות להם לשם שיקום ביתם, וחלקי תצלומים מן הקיבוץ ההרוס, שצולמו עם שובם של החברים אליו - שפע עדויות חומריות המספרות נרטיב של תלישות ופליטות.



מ-24 במאי ועד 5 בנובמבר 1948 היה יד מרדכי ריק מחבריו, שפונו לאחר שנכבש הקיבוץ בידי צבא מצרים. בסוף המלחמה נכבשו ופונו כל הכפרים הסמוכים לקיבוץ מתושביהם הפלסטינים. האמנית מיכל בראור, המרבה לעסוק במה שהיא מגדירה "שאלות הנוגעות לכתיבת ההיסטוריה של עצמנו, וכיצד אנחנו בונים זהות", נברה בארכיוני הקיבוץ ובעיקר - במשך כמעט שנה - ראיינה כעשרים מחבריו, רובם בני הדור הראשון, שהיו ילדים בתקופה הנדונה.

עלו עובדות או אבחנות חדשות כלשהן בראיונות האלה?
מיכל בראור: "אמנות אינה תחקיר עיתונאי, וגם לא מחקר אקדמי. המטרה שלי - כאמנית השבה ומנסה לבדוק את האופן שבו דברים נטבעו בי, ואת הנחות היסוד שאני חיה לאורן ובתוכן - לא היתה לחשוף עובדות או אבחנות חדשות, ולא אליהן חתרתי. מגע היד שלי נוכח מאוד בתערוכה, שהיא מארג של הדברים ששמעתי ושל החומרים שאספתי".

והלקאה על חטא, ערעור על הנרטיב הרשמי, עלו?
"ממש לא. זיהיתי אולי סוג של עצב ושל געגוע לשנים של שכנות טובה עם הכפרים מסביב, מ-43' עד 48',
ותחושה של פליטות, של מעין חור בבטן, של היעדר מהותי המבקש להתמלא ולייצב את קרעי הזהות שאנחנו נושאים בתוכנו. דרך הקיבוצניקים שראיינתי אני בעצם מבטאת גם את עצמי, כיהודייה בארץ הזאת. ובעיקר היו בדברי המרואיינים המון כבוד והערכה להורים שהקימו את המפעל הזה בזיעת אפם ובדמם, ונחישות לשמור על המפעל הזה".

נעילת התערוכה: 30.6