צילום: דוד (דדה) עינב מה הביא את אסתר דרור (בית אלפא) לפרושׂ עם רות לין בספר "איך קרה ששרדת?" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) את מה שהיא מתארת כמסע עם 23 נשים ושלושה גברים, ניצולי השואה, שפתחו את לבם ואת ביתם וניאותו לחלוק עמנו את משא הישרדותם? "ניסינו להבין", היא משתפת, "כיצד מייצרת המלחמה לא רק הרוגים ופצועים, אלא גם מיתוסים, שקרים, סודות ואגדות על מיניותה של האישה ששרדה, וכיצד מתפרשׁות פגיעותה המינית ופעלתנותה המינית על ידי החברה כטעונות קלון".

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
סידור עבודה: הצלמת מתעדת את עובדי הקיבוץ
הרכב "שלושתנו": הקולות והצלילים שצמחו מהקיבוץ
"הלובי של קובי" במתכון נגד הדכדוך

כל שנותיה בקיבוץ, וגם מחוצה לו, התמקצעה ועסקה בחינוך בהתמקדות בגיל הרך. כשהתלבטה על מה תכתוב את עבודת הדוקטורט שלה, היתה זו פרופ' רות לין מהפקולטה לחינוך בחיפה שהסיטה אותה לנושא שכלל לא הביאה בחשבון: "'זו ההזדמנות האחרונה שלך ושלי לתעד את הסיפור המגדרי של ניצולות השואה בטרם לא תהיינה אתנו, ויישאר הרושם כי לא היו דברים מעולם', היא אמרה, ושכנעה אותי".



היא בת הדור השני לשואה, ומאמהּ, ששרדה את אושוויץ ואת ברגן בלזן, שמעה מילדות על הרעב ועל הקור, על חברותיה למחנה ועל נוכחותו המתמדת של המוות. "אטמתי את עצמי לסיפוריה ולסיפור השואה בכלל. לא ידעתי כי לא שאלתי, והיא לא סיפרה, אם היופי שלה היה בעבורה יתרון הישרדותי, אם הוא עזר לה לעבור בהצלחה את הסלקציות, ולזכות פעם אחר פעם בתקופת חיים נוספת במחנה. 'א מיידל דאַרף קאנען', נערה צריכה להיות מסוגלת, היא נהגה לומר.

"היא התכוונה שנערה צריכה לנווט את דרכה עם בני המין השני, להיות סוכנת הישרדות פעילה. אבל תוך כדי העבודה, מעיון ביומני נשים ששרדו ומראיונות עם ניצולות, שבתי ונזכרתי במילים שנהגה לומר, כגון קוכאני - כינוי למאהב, או געשעפט - עסק, כינוי מושאל לוואגינה".

האם נשים יהודיות אכן השתמשו במיניותן כדי לשרוד בשואה?
אסתר דרור: "במשך שנים שלט בחקר השואה הנרטיב שנשים יהודיות לא נפגעו מינית בעת השואה בשל חוקי טוהר הגזע שאסרו על גברים גרמנים לקיים יחסי מין עם יהודיות. בשנים האחרונות מתברר שכמו ברוב הסיטואציות המלחמתיות, נשים היו הראשונות לשלם מחיר מיני - בצורת אונס - הן בידי גרמנים, הן בידי חיילי הצבא האדום ה'משחררים', הן בידי מקומיים שהסתירו אותן, ואפילו בידי יהודים בגטאות ובמחנות, וכן באמצעות שימוש יזום במיניות הנשית כדי לשרוד.

"מצאנו שיחס החברה הישראלית לניצולים התאפיין בא-סימטריה מגדרית: שתיקתם של גברים ששרדו נתפסה כמכסה על אימת המלחמה, ואילו שתיקת הנשים נתפסה כמכסה על פגיעה מינית או הישרדות באמצעות מין. בראיונות עם הניצולות, שרובן סבתות, כמובן שאף אחת לא העידה על עצמה, אבל כולן העידו שזה קרה לאחרות, שהיה אונס, וכמובן שהיו נשים שהשתמשו במיניות שלהן, כולל כאלה שקיימו יחסי מין ביוזמתן כדי להשיג עוד פרוסת לחם לילד או פשוט כדי לשרוד.

"המרואיינות היו שיפוטיות לגבי אותן נשים 'פשוטות'. 'איש לא אנס, איש לא הכריח. תמיד היתה זכות בחירה', אמרה לי מישהי. התרשמנו שחשוב היה להן, כנשים מבתים טובים, להדגיש שהן עצמן לא חוּללו, וחשוב גם שידעו על הסיפורים האלה, על יחסי המין, על הדברים הנוראים שנשים עברו, ונאלצו לעבור, כדי לשרוד".

"חמש שנים", מספרת אסתר, "ארך רק שלב הראיונות לספר. הספר מתעד פגיעות מיניות מסוגים שונים בנשים, ברמות חומרה שונות, ולא רק מצד הגרמנים ועוזריהם, אלא גם מצד יהודים. עוד בספר סיפורים של ניצולות ושל ניצולים שנעזרו במיניותם כדי לשרוד - שוב, סיפורים שסופרו עליהם, ולא מפיהם.
הפרקים האחרונים מתארים את ניסיונות השתלבותם בחברה הישראלית של חמישה ניצולים, ארבע נשים וגבר אחד, בעולם שבו ניצולות השואה עדיין נחשדות בהישרדות לא ראויה לכאורה".

בעצם אינך נותנת תשובה האם, ועד כמה, אכן שימש המין כאמצעי הישרדות בשואה.
"לא זה מה שעניין אותי, ואין לי מנדט להטיל ספק בסיפורי המרואיינות. העבודה התבססה על מחקר נרטיבי, להבדיל ממחקר היסטורי, ומתוך גישה פוסט-מודרניסטית: האמת והעובדות חשובות פחות מהסיבות ומהמניעים שהביאו לאמירת הדברים ומאופן אמירתם. הספר מציב מראה בפני החברה הישראלית, ותורם עוד זווית, עוד פרק, לדיון בשאלות של חברה, תרבות, מגדר ויחסי כוחות בין נשים וגברים".