צילום: אפרת אשל בחורף של 1996 העמיסו אפרת אשל ומאיר בעלה את מעט חפציהם על ה-GMC ששאלו מסידור הרכב בגבעת חיים איחוד, ועברו לתל אביב כדי לעבוד ולהתפתח במקצועות שכה אהבו - היא צלמת בוגרת בצלאל, שעבדה עבור כלי תקשורת שונים והחזיקה סטודיו לצילום תעשייתי משלה, והוא מעצב תעשייתי מצליח. "בתל אביב פרחנו, הגשמנו חלומות והתפתחנו מקצועית.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
הרכב "שלושתנו": הקולות והצלילים שצמחו מהקיבוץ
"הלובי של קובי" במתכון נגד הדכדוך
הפסל מנציח את הלוחמים שנפלו בשחרור מלכיה

"כשנוספו לנו מאיה וסהר ונהיינו משפחה, החלטנו שוב על שינוי, ובקיץ 2011 העמסנו את חפצינו, שהתרבו במשך השנים, והובלנו אותם במשאית של חברה בשם 'הקיבוצניקים' לבית החדש בקיבוץ. לא הגענו נקיים מחששות ומדאגה, בעיקר בנוגע לעתיד המקצועי. אחרי הכול, העבודה - גם אם כבר אינה כל חיינו - היא עדיין העיקר. היא מגדירה אותנו, ובדרך כלל מהווה את מרכז חיינו".



החששות נגוזו: אפרת מיקמה את הסטודיו שלה במגדל המים, ומאיר ממשיך בעבודתו כמעצב עצמאי. החודש שוב שמה אפרת פעמיה תל-אביבה, ובמכוניתה הפרטית מבחר צילומים גדולי פורמט לתערוכה 'סידור עבודה' ששנפתחה ב-26 במאי בבית האמנים בתל אביב. "כשחזרנו מצאנו קיבוץ שונה", היא מספרת. "אני חיפשתי בו את המוּכר, את זיכרונות ילדותי, ושמחתי לגלות שהנופים היפים נשארו כשהיו ושהירוק ירוק מאי פעם. בעיקר הוקסמתי והתרגשתי למצוא את האנשים שזכרתי, ושלמרות השינויים הגדולים שעבר הקיבוץ, ההפרטה והדרמות - נשארו במקומם".

התחושות האלה - תחושת העולם ההולך ונעלם, וצביטת הגעגוע לעבר - הניבו לפני ארבע שנים סדרת צילומים שאפרת קראה לה 'רקמה אנושית', והיא הוצגה בגלריה של הקיבוץ.

נוסף על כך היא הוציאה ספר צילומים משפחתי - זו לא רק משפחה, זו חמולה ישראלית - ובו הוסיף כל אחד מהמצולמים כמה שורות, אסוציאציות שעוררה בו תמונתו. בימים אלו היא מציגה תערוכה נוספת באותה רוח, 'סידור עבודה', תערוכה שעליה טרחה יותר משנתיים.



"הגעתי אליה מתוך עניין בתופעה של אנשים שעברו את גיל 70 ונראים צעירים לגילם", היא מסבירה. "כשבדקתי מה משותף להם, מצאתי שאצל כולם קיים חיבור חזק מאוד למקום העבודה: יוני פרינץ, חצרן הילדים, כבר 44 שנים עובד במקצוע ועדיין מקפיד לצאת מדי יום לתקן, לצבוע, וכמובן לנסוע חייכני על הטרקטור שלו בשבילי הקיבוץ; גרשון שפע, שחיין עבר מפורסם, מחובר לברֵכה עוד מילדות, וכאז גם היום - הברֵכה היא ביתו השני; חיימק'ה ורדי, הגנן המיתולוגי של הקיבוץ, בקרוב יחגוג 90 ועדיין מקפיד להגיע בכל בוקר לבית העלמין ולטפח את הנוי בין הקברים.

"על הרכיבה על אופניו ויתר רק בחודשים האחרונים. עוד בתערוכה גיורא ידיד, העובד כל חייו במטעים ובפרדס; יוסי כפרי, החוגג השנה 77, עובד בענף המִחזור ועדיין נראה כמו כוכב הוליוודי; ואלי שילר בן ה-60, צעיר המצולמים, שהתחיל לעבוד ברפת בהיותו ילד בן 14 ועודנו רפתן גאה. כל המצולמים הם אנשי עבודה", היא אומרת. "יחד הם נותנים תמונה יפה של הקיבוץ, ולתפיסתי משקפים את הרקמה האנושית שלו, בשנת 2016".

אז מה, העבודה היא שעושה אותנו יפים?
אפרת אשל: "אני מאלו המאמינים שביום שהעבודה נפסקת, מתחילים לשבת בתור בקופת חולים. העבודה שלי שמרה עליי בתקופות קשות,
ובזכותה תמיד היה לי איזון בחיים. העבודה משאירה אותנו צעירים ויפים, כל עוד אנחנו לומדים להשאיר בחוץ את הסטרס שהיא מביאה אתה לפעמים".

נעילת התערוכה: 18.6