צילום: נירה יוגב זמנים מחורבנים ומצב רוח בקאקט מזמינים מופע קברט. כך היה תמיד במדינות על סף כאוס, בשעת דמדומים. אין ספק אפוא שאנחנו בשלים מאוד (בשלים? על סף ריקבון) לאחד כזה: עסיסי ומשחרר, מתוק ומר, מלטף ועוקץ, בוכה וצוחק, ניהיליסטי ומקווה לטוב. אז יש: "הלובי של קובי"! מי שמכיר את קובי לוריא - פזמונאי, מלחין, אשף מילים ורעיונות - או שכבר הזדמן לו לצפות בהפקות השונות שהריץ על במות אינטימיות, מכיר את השף ואת מתכונו: נוסטלגיה מתוקה, הומור דק, פתיתי היסטוריה ופולקלור יהודי, אירוניה מושחזת והרבה אהבת הארץ (לא כולל הממשלה הנוכחית, הרבנות, החרדים וכיוצא באלה שכיות חמדה).

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
הפסל מנציח את הלוחמים שנפלו בשחרור מלכיה
"נטול": אוסף שירים הכובש בפשטותו, בניקיונו ובכנותו
הצדעה להגדות הפסח שליווי חיילים יהודים בכל התקופות

עכשיו הוא מריץ עם ההרכב המוזיקלי המיומן "קו ארבע" את "הלובי של קובי" - מופע קברט שופע כל טוב (ורע, ומר, וחמוץ), המשלב משיריו הישנים של לוריא ("בוא שיר עברי", "הם בזמר הזה", "יא ליל"), עם כמה חדשים, אקטואליים, המגרדים בפצעינו ונדים למצבנו ("גרה בברלין", "שיר ערש לטייקון" ששנתו נודדת, שירים על האיש המוזר שאין לו שני דרכונים, על הפוליטיקאי-קוסם המיטיב לדבר מבלי לומר דבר, ושיר תפילה לשלום ראש הממשלה ובעלה); רעיונות להמנונים חדשים, במקום המיושן והארכאי ההוא (המנון למדינת הלכה, המנון למדינת תל אביב); מונולוגים מחורזים על "המצב", ו"גגים" שובבים, בין לבין.



אלה לא רק החומרים - הטקסטים, השירים והמוזיקה - שעושים את הקברט משעשע ונוגע כל כך. זו גם האווירה הנונשלנטית השוֹרה על הבמה, הכימיה בין המוזיקאים לבין קובי - נינוח, מבסוט, חייכן - והאינטראקציה הספונטנית עם הקהל הצוהל־נאנח במושביו. קברט כמו שצריך!

אנחנו - שמאלנים-חילונים-ליברלים מדוכדכים שכמותנו – הם הקהל הטבעי של הקברט הזה, כי לוריא מדבר ושר אותנו ואלינו. "אם כי", הוא מגלה, "כבר ראיתי בקהל גם ימניים, ואפילו חובש כיפה אחד, צוחקים בכל פה". מבלי להתכוון, ודאי מבלי להטיף, הוא מציע דרך אפשרית להתקיים ולשרוד את הגל העכור.
האמירות והטקסטים שלו, ככל שהם מוצהרים ונחרצים, אינם מיליטנטיים, אינם נגועים בהתנשאות ובשנאה, וגם לא בייאוש. "ייאוש זו לא אופציה", הוא אומר. אז מה כן? "הומור, שירה, אהבת הארץ למרות הכול, ואמונה שעוד יהיה כאן טוב". באופן מוזר, אחרי המופע הלב מתפתה להאמין.

משתתפים: גילה חסיד - ניהול מוזיקלי, פסנתר, שירה; צבי שרף, בן יוסף, ושרית שחף - שירה; מאיר בארבי - שירה וחליל; אלכס ספיבק - גיטרה בס; יניב גריידי - תופים; קובי לוריא - שירה וגיטרה. הופעות קרובות בצוותא: בימי שישי - 10.6 ו-1.7 - בשעה 13:00.