צילום: ערן ג'אגו "נוסע בשדה בחלקה הכי קרובה לגבול / הלוך חזור הלוך חזור בתוך התלם / לא פותר את הבלבול. / ברדיו השוטים שואלים: / "מי מכוון את התנועה?" / אני מרגיש כל כך אבוד בתוך הסערה. / הראש חצי בהודו, חצי עוד בדרום של אפריקה, / הלב רק משאבה שומר על דופק, / כל מה שהוא גילה - הכל קפא. / ממש ממול זה קו הגבול / אבל גם בו אין נחמה.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
ספר חדש מתעד את הקשר בין היהדות לבין הקיבוץ
יוצרת בסגנון שלה: שירה ויזל בדרך לאלבום שני
מעברות: התמונה מתעוררת לחיים בפסל ברונזה בגודל מלא

"הלוך-חזור, הלוך-חזור בתוך התלם, / לא פותר את הבלבול. / אחרי העבודה יושב עם אימא במרפסת, / את הכל היא מבינה, היא רואה אל תוך הנפש. / ועכשיו, אחרי עשרים שנה מעומק התחתית, / אני סוף־סוף יכול לראות אותה בעין אמתית". (הלוך-חזור)



כשעל הטקסט הכה ישראלי-קיבוצי-אורבני-עוטף עזה-חמוץ-מתוק הזה מולבשים לחן ועיבוד כה גרוביים-טרינידדיים-פאנקיים-ג'אזיים כאלה, התוצאה סוחפת, והישבן ממאן לשבת. תמצית הקיום הישראלי - שמחה ועצב, אירוניה דקה, ייאוש קל, געגוע והשלמה - מקופלים בשירים של הרכב 'יד אליהו'.

הנה עוד טעימה: "על הבוקר הכאב הזה / תפס אותי לא מוכן / ואני חשבתי שהוא מאחוריי / עוד בן אדם / פצוע בקרב / קופץ למים / אחר כך בוכה שנרטב. / איך זה שוב הולך באותו רחוב / ונופל לאותו הבור / כן אמרתי לךָ כבר פעם / אל תנסה לאהוב / כשאתה שיכור. / מהרגע הראשון ידעתי / לא אוכל לוותר / מול הצניעות והיופי / ישר אל תוך עיניי / עוד בן אדם בתפקיד מאוהב / דמעות במים לבד / תתמודד עם עכשיו".

האחראים על השירים וגם על הביצוע השובב (בליווי הרכב מצומצם) - בן דנציג ואילן ארד - נולדו, גדלו והלכו בשדותינו: בן בדרום, בקיבוץ ניר עוז, ואילן בצפון, בקיבוץ בית זרע. בן מתגורר כבר עשרים שנה עם אשתו ועם שלוש בנותיו ביד אליהו, ואילן ממשיך את חייו עם אשתו ועם שלוש בנותיו ("זה לגמרי מקרי", נשבע בן) בקיבוצו.

אחת לשבוע הם נפגשים לכתוב ולעבוד יחד, וכבר שנה מריצים את המופע שלהם, בעיקר בתל אביב, עם גיחות בודדות מחוצה לה. בימים אלו הם משלימים אלבום ראשון, שתשמחו להאזין לו.

בן (41) משתכשך במוזיקה כבר מכיתה ד'. "זה התחיל בגיטרה קלסית, המשיך בקונטרבס ובמוזיקה קלסית, שדי מהר נטשתי. לא התאים לי העולם הסגור הזה וסטנד של תווים מול העיניים. למדתי אצל טובי המורים, ואחרי הצבא - תקופה ברימון. ואז התחברתי לאיזה פסנתרן מטרינידד שחי בארץ, ו-15 שנה ניגנתי אתו".

כמקובל בז'אנר, הוא התגורר בתל אביב, נדד בין דירות - קודם בפרישמן, עם גיטריסט משוגע, אחר כך ליד שוק הכרמל - וכל לילה ניגן ג'אז בכל מקום שהשקל היה מצוי בו. "היה לא קל", הוא אומר, "חיים צנועים".

למה לא חזרת לקיבוץ, כמו אילן?
בן דנציג: "כל המשפחה שלי בקיבוץ, ואני מת עליו, אבל אני מוזיקאי. כבשה שחורה. אימא תמיד אמרה: 'לך תשטוף כלים במסעדה', עד שהבינה שאני עמוק בעניין. האמת, זו היא שדחפה אותי למוזיקה".

מאיפה הסגנון ורוח הפרצים הזאת?
"מאיפה לא? מכל מקום. שילוב של כל ההשפעות שספגנו שנינו במשך השנים. אילן התחיל כנגן ג'אז בירושלים, שלוש שנים היה נגן רחוב באמסטרדם והשתתף בהמון הפקות מוזיקליות. אני גדלתי בבית על שבעה אלבומים של אריק איינשטיין,

"שאימא שלי שמעה באדיקות כל יום, אחר כך היה הפסנתרן מטרינידד, הפאנק,
המוזיקה השבטית ממרוקו ומתוניסיה, וגם מלהקת הדג נחש, שאחד מחבריה, שלומי אלון, הוא חבר ילדות ועובד אתנו. הוא גם זה שיודע לאזן ביני לבין אילן, ומפיק את האלבום".

ב-7 באפריל בשעה 20:30 יופיעו במוסך בניר עוז 'יד אליהו' ואורחיהם, כולם בני הקיבוץ: מתן בן-יוסף, על חגי, ואיתי דקל-חן. הכניסה חופשית.