צילום: אייל קופמן לפני שנכיר את שירה ויזל, נא להכיר את קיבוץ רגבים: נוסד ב-1947 בידי בוגרי תנועת הבונים-דרור מאיטליה ומצפון-אפריקה, והוא מהקטנים ומהצנועים בקיבוצים. "כל זה", אומרת שירה (34), זמרת, סינגרסונגרייטר, "ממש לא מפריע לי".

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
מעברות: התמונה מתעוררת לחיים בפסל ברונזה בגודל מלא
הקיבוצניק מפסל את ההיסטוריה עם מבט אל העתיד
בת 16 מג'סר א-זרקא תציג תערוכה במעגן מיכאל

אדרבה, היא אוהבת לחיות בקיבוץ, רחוק מכל הרעש והמהומה של המרכז. "זה מאפשר לי להתנתק ולמצוא את הזמן ליצור, בלי גירויים העלולים להוציא אותי מריכוז. פעם חשבתי שהחיים קורים רק בתל אביב, אבל עם הזמן הבנתי שזאת אשליה, שהחיים שלי יהיו איפה שאני אחליט, ושזה תלוי רק בי".



וזה מסתדר לה: אמנם מדי בוקר היא נוסעת ברכבת לתל אביב בשל עבודתה כמנהלת כספים בעמותה, אבל מדי ערב היא שמחה לחזור מהעיר אל הכפר. ועובדה: היא נהנית וממשיכה ליצור, ובימים אלו מוציאה דיסק שני של שיריה, "נהנית" בהפקתו של שלום גד (הראשון יצא לפני שלוש שנים) - כולם טקסטים ולחנים שלה.

הנה שתי טעימות: הדבר שהכי מפריע לי / זה שבעוד חודשיים שלושה / תיפתח / ואז במקרה תהיה לידך / מישהי אחרת / חדשה / ותשכח ממני ("תשכח ממני"), וגם: לא קל לי / להתרחק ממך / החיים לא קלים לי / באופן כללי / בעוד כמה ימים / אהיה עייפה / מחלה נכנסת לתוכי / מתגעגעת אליך / בוהה בתמונה / השרשרת מנצנצת דרך החולצה ("לא אהיה נוחה").

"עוד מילדוּת", היא מספרת, "היתה סביבי מוזיקה. אחי הגדול הוא מתופף, הגיס שלי מוזיקאי, היה חבר ב'כשניקו החל לדבר', ותמיד כשהיו הופעות של אמנים מפורסמים בקיבוץ, וג'אמים של הצעירים ושל המתנדבים, ישבתי בתוך הקהל מוקסמת.

"יום אחד הייתי ליד גיטרה, התחשק לי לנגן, אז לימדו אותי כמה אקורדים והתאמנתי, עד שזה נשמע לי מספיק טוב כדי לאפשר לי להלחין מנגינות למילים שכתבתי. בתיכון החלטתי שכשאהיה גדולה אעשה משהו שקשור למוזיקה, ובטח אוציא לפחות דיסק אחד".

למדת מוזיקה בצורה מסודרת?
שירה ויזל: "ממש לא. הכול אינטואיטיבי. בזמן האחרון התחלתי לקחת קצת שיעורים בתאוריה ובפיתוח קול. אני חוששת שלימוד מסודר יכניס אותי למסגרות מוגדרות, ייאלץ אותי לפעול על פי חוקים, ואני מעדיפה ללכת בדרך ובסגנון שלי".

בקיץ שעבר העזה שירה והחלה להופיע לבדה, מהוססת, היא והגיטרה. "עד אז נתתי לפחד הבמה לעצור אותי. עכשיו, אחרי שגיליתי כמה שזה כיף, אני מרגישה בטוחה, ושאני צריכה להילחם בפחד ולהמשיך להופיע כמה שיותר. אני מחפשת את ההרכב שיתאים לי לנגן אתו ושיגרום לשירים להישמע הכי טוב שאפשר. זה דורש הרבה מאמץ והשקעה מצדי, אבל כיום אני מרגישה בשלה ומוכנה לעשות את זה".

נראה שהרבה אנשים עצובים יתחברו לשירים שלך. את אדם עצוב?
"לא בדיוק עצוב, אבל יש לי נטייה למלנכוליה ולמופנמות, במידה. גיליתי שכתיבת השירים,
והנגינה, וההופעות, מאוד מוסיפות לי לחיים, נותנות להם עומק, ואני לא רוצה להפסיק. אני מניחה שגם בעתיד אכתוב על יחסים אנושיים, בהתאם למה שיקרה לי. אשמח מאוד אם אצליח לכתוב שירים רועשים ולצעוק. למשל, אני מאוד אוהבת פאנק, וחבל לי שאני לא מצליחה לכתוב כאלה".