צילום: מאשה מחלינובסקי מטבע העולם, כל שנה יסיימו שלושה-ארבעה מחזורים של שחקנים צעירים את לימודיהם בבתי הספר למשחק בישראל. לכן, מטבע הדברים, הביקוש לתפקידי במה יגבר על ההיצע. אז מה עושים? עושים, אבל אחרת. כזה הוא אנסמבל "בובצ'קה". חמש נשים משוגעות ואיש אחד שמנסה להתמודד אִתן, בוגרי "ניסן נתיב" ו"בית צבי". הן: טניה, נופר, שריאל, יוליה, גלי, והוא: אורי. ולמה? כי פשוט בא להם ליצור ולהגיד לעולם שהעיקר הוא להגיד, לשיר, לצעוק, לפתוח חלון לנשמות פרועות, הוללות, לפנטזיות, לאהבה, למין, לעבודה, למין, לזוגיות, למין, לגברים, למין.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
תערוכה משותפת לאמנים ערבים ויהודים
חן רותם בפלייליסט בועט, מקורי, אמיץ
לבוש הולם לתוכן: תערוכה של עטיפות ספרים

ככל שזה לא מקובל, וקצת רחוק מהמיינסטרים, אפילו של הסטנד-אפ הנשי, החבורה מצליחה במופע Man, I feel like a woman ב"צוותא" תל אביב, לייצר הומור של נשים על נשים, על כל סוגי הנשים, עם פמיניזם לפעמים בגרוש לפעמים בלירה, ובדרך כלל מעניין ומרגש בלי לעצבן ולדרוך על יבלות, כי באמת לא כל מה שמותר לנשים לומר ולצחוק על נשים מותר גם לגברים. ואותם מייצג על הבמה הגבר הבודד שנזעק להגן פה ושם, ובעיקר צריך להתמודד עם כל האסטרוגן שמפוזר עליה מהרגע הראשון.



Man, I Feel Like a Woman - המופע הראשון של האנסמבל - מדייק בהיותו קברט קומי, מצחיק ומרגש. ישנם בו הרגעים הקורעים מצחוק, וישנם אלה שקורעים את הלב, ומה שוודאי אחרי כל הערב הזה הוא שאתם, כצופים, פשוט מתאהבים בחינניות, באמת של הקבוצה, בנשיות - על היותה חצופה, פרועה ואותנטית כל כך.

אחרי המופע, תהיתי עם בנותיי (מעל גיל עשרים, השתיים), אם מה שראינו חוצה את הסצנה התל-אביבית, ועד כמה מתאים מופע תל-אביבי צעיר ונועז,
לקהל שמחוץ לבועה. והסכמנו שזה מופע מותאם קהל מטרה לגיל 25-40, קהל שיכיר את הסצנות הקטנות ואת הרמזים, שיתחבר למיניות של הבנות ושלו עצמו, ושעשוי מאוד-מאוד ליהנות, כי בנוף שלנו חסרים עוד כמה אנסמבלים בדיוק מהסוג של בובצ'קה. ואם לא תביאו אליכם לקיבוץ - מִצאו אותם על הבמות של צוותא והסביבה.