צילום: בעז ארד "על קידוש הגוף", כך מכנה יעל פיבק-אילן את הפרויקט שהיא טורחת עליו ("אמנים יהודים וערבים מגיבים לגל האלימות בתערוכה משותפת"). "הכתובים העבריים והערביים מתייחסים בכובד ראש לגוף האנושי", היא מסבירה. "ספר 'ויקרא' מדבר על קדושת הכוהן העברי, שתיקבע על פי ציות גמור לתביעות גופניות בלבד. 'דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר: אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו'. הַקּורְאָן מְצַוֶּה על תפילה ורחצת הגוף. 'כי התפילה מביאה לידי טהרת הנפש, והרחיצה לידי טהרת הגוף, וְאֵלּוּ השְׁתַּיִם אַחַת הֵמָּה'.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
חן רותם בפלייליסט בועט, מקורי, אמיץ
לבוש הולם לתוכן: תערוכה של עטיפות ספרים
פרס ריינשטיין: הקיבוצניקיות בצמרת הרשימה

"המשותף לתביעות האלה היא התפישה כי גופו של האדם הוא יסוד מוליך של קדוּשה. הגוף הוא הכלי שמכיל את האדם, את נפשו ואת יכולתו לנהל חיים, וגם בימינו משמש הגוף מטרה לאלימות. אני אומרת שאסור שהגוף יהיה חלק במשחק! הערכים שגדלנו עליהם, ושלאורם אנו מגדלים את דור ההמשך, אינם עולים בקנה אחד עם האלימות הסובבת אותנו. לכן, בשונה מאירועי אמנות אחרים שהתקיימו בעולם ובישראל, שבהם תפקד הגוף כסמל מגדרי, או מחאתי, כלפי הממסד - בתערוכה שאני אוצרת הוא מסמל מחדש את הגבול שאין לחצות אותו. כאן ההתייחסות לגוף היא כאל נקודת ההתחלה האנושית הראשונית והבסיסית ביותר, ואין לפגוע בו".



היא ילידת מצובה, ועם בעלה-לשעבר, בן כיתתה, היו חברים בקיבוץ, עד שעזבה אותו בנסיבות עגומות, אבל כבר מזמן אין בה מרירות וטינה. האמנות אִתה מאז ומתמיד: למדה אמנות וחינוך, בריאות ואמנות, ועבדה במחלקה הפסיכיאטרית ב"זיו", בצפת. "הופתעתי למצוא בין המטופלים שיעור גבוה, יחסית, של קיבוצניקים, ולא בוגרי הלינה המשותפת, אלא צעירים יותר", היא אומרת בהערת אגב.

"התובנה שלי, שאין לה כמובן שום ביסוס מחקרי, היא שנזקי הלינה המשותפת חלחלו גם לדור שלישי, אבל נניח לזה. יש דברים יותר בוערים על הפרק". אחרי שנים שחייתה ועבדה בצפון, עברה למרכז, למדה אוצרוּת, וכיום היא מלמדת אמנות אוכלוסיות מיוחדות ורגילות, נערים ומבוגרים.



"אין מי שלא מרגיש ומודע לאלימות שמקיפה אותנו", היא אומרת. "זה בכל מקום, בכל תחום, אבל כמורה, מזעזע אותי לגלות שהיא חדרה כל כך עמוק לתוך היישובים, עד שתלמידים שלי, ברמלה למשל, אומרים שהם פוחדים להסתובב ברחוב. פשוט כך. הפחד הפיזי הפך לחלק מההוויה הקיומית שלנו, וזה נורא, ולא חייב להיות כך. בגליל ישנם יחסי שכנות נהדרים בין ערבים ליהודים.

"אין לי שום בעיה להסתובב בכפרים הערביים בכל שעה. בתרשיחא מתקיימים מעגלי שירה מעורבים. הגליל המערבי הוא אי קטן של שפיות, ואפשר להרחיב את האי הזה. בלי כל קשר לימין-שמאל, מוסלמים ויהודים, עלינו להעביר את הוויכוח הקשה המתנהל במדינה, לפסים אחרים. במקום שפה של איום, פחד, קללה, דקירה, ירייה - צריך לדבר בשפת בני תרבות, ותרבות זו אמנות".

פוסט שהעלתה בפייסבוק, וזכה לגל תגובות אוהדות, הוליד את רעיון התערוכה, בה יגיבו על המציאות הישראלית, כל אחד בדרכו, אמנים יהודים וערבים, ביניהם אסד עזי, ציבי גבע, נחמה גולן, בועז ארד, אניסה אשקר, איברהים נובאני, בר דביר, נעה רז־מלמד ומייסא דאהר.

עדיין יש גלריות שמוכנות להסתכן בהצגת תערוכה כזאת?
יעל פיבק-אילן: "לא בדקתי, וגם לא מעניין אותי. אין לי עניין בגלריות ובמוזיאונים, שישבו לי על הראש ויכתיבו לי מה ואיך. האמנות הממוסדת
כל כך סגורה בתוך עצמה, לא מגיבה למתרחש, ואני רוצה להתערב, להשפיע, לצאת אל הרחוב, אל הפריפריה. התערוכה תוצג בחלל אלטרנטיבי במוסך בשכונת שפירא, ובהמשך, זו לפחות התוכנית, תנדוד לחללים דומים, ביישובים אחרים, ויתלוו אליה מופעי מחול ומוזיקה, הרצאות, סדנאות, ומפגשים בין קהילות מעורבות".

בימים אלה מתקיים באתר "הדסטארט" קמפיין לגיוס 88 אלף ש"ח לקיום התערוכה, ואתם - קיבוצים, ארגונים ופרטים - מוזמנים לתרום לו.