צילום: איתמר דובק לפני כמה חודשים, בשעת לילה, עינב שלנו, שזה זמן גרה בתל אביב, חזרה מהופעה בבית הקפה ליד הבית שלה, והיא נפעמת. היא שלחה לי קישור לסינגל "שאתה חייב לשמוע". שמעתי. חרשתי מאז את כל הרפרטואר, והתאהבתי. קוראים לה חן רותם, יוצאת קיבוץ שמיר, והטקסטים שלה הם ארון הספרים הישראלי השפוי, והם גם ארון השלדים של הקיבוצניק, דור שני או שלישי לניסוי.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
לבוש הולם לתוכן: תערוכה של עטיפות ספרים
פרס ריינשטיין: הקיבוצניקיות בצמרת הרשימה
חצרים: חדר האוכל הפעיל הופך למוזיאון

בסוף שנת 2010 הוציאה רותם את האלבום הראשון שלה, "מה יגידו". השירים שאספה וניגנה הפכו לאלבום שהיה לתעודת הזהות שלה. מה יגידו בקיבוץ ומה יגידו בבית ומה יגידו בתל אביב ומה יגידו ברדיו - את כל הקולות האלה, היא מספרת, ניסתה לא לשמוע, לראשונה בחייה. והיא כמעט הצליחה. לשמחתה פרגנו בקיבוץ ופרגנו בבית וגם ברדיו נתנו לה במה. זה היה אלבום שכולו שלה - בלי יחצ"ן ובלי חברת הפקה, רק עם האמונה בלשיר את האמת שלה, כי מוזיקה צריכה לצעוק צעקה.



היא נולדה וגדלה בקיבוץ שמיר, עד גיל עשר ישנה בבית הילדים, והחוויות האלה היו משמעותיות והורגשו היטב באלבום הראשון. הבית היה המרחב הכללי, ועד היום, כשהיא אומרת שהיא נוסעת הביתה לצפון, התמונה שעולה לה היא של דשאים ומדרכות, ולאו דווקא ארבעת הקירות של בית ילדותה. העמק הכי יפה בארץ, הנופים שהם חלום, ריחות החורף שאין להם תחרות, ובכל זאת היא היתה שם לבד כל לילה בבית הילדים.

"באלבום הראשון", אומרת רותם, "נפתחה תיבת פנדורה, וככל שהשירים הושמעו והתיבה נפתחה, נכנסו והגיעו אליה הסיפורים והאנשים שהרגישו בדיוק כמוה. הודעות ומיילים מבני קיבוץ, אנשים שבאים עם עיניים אדומות, אחרי הופעות, בתחושה שהנה סוף כל סוף מישהו מדבר בקול שלהם. מישהי שמבדילה בין פרג לנורית".

ויחד עם הקיבוץ היו באלבום ההוא, ובמוזיקה שלה בכלל, העולם שמחוץ לבועה, ארץ ישראל הפצועה והמדממת שלא מרפה, שחודרת לעצמות.



בימים אלה היא מוציאה את "בחוץ חלום בלהות", האלבום השלישי שלה, בהפקה מוזיקלית של עמיר לב, ועל הבמה היא נמצאת עם ההרכב שמלווה אותה כבר שנים בהופעות ברחבי הארץ: נמרוד גלבוע ויצחקי פרנקו - גיטרות; זיו מן - בס; אודי גלברט - תופים. גם כאן, הטקסט הוא נקודת המוצא: הוא מבקש לדייק רגעים, לספר סיפור. האלבום הוא אישי וחברתי, ישנם בו הקרביים שלה וישנו המפגש עם כל מה שקורה בחוץ. הנה, כך, שיר ערש לבן הקטן שלה נקשר לחוויה של הארץ המשוגעת הזאת.

הדבר הראשון שחשבתי עליו כשנגמרה ההופעה של חן רותם ב"תמונע", היה שזאת בדיוק המוזיקה שהייתי רוצה שתתנגן לי בפלייליסט האולטימטיבי שלי. פלייליסט בועט, מקורי, אמיץ, עכשווי. פולק ישראלי, לפעמים אקוסטי ורך,
לפעמים רוק נטו - שמביט למירי רגב בלבן של העיניים, ואומר לה שעל המוזיקה הזאת בדיוק היא צריכה להילחם, ולא על כל מיני אחרות.

טוב, גם על זה, אבל בעיקר על המוזיקה הזאת... כי חן רותם והלהקה, שיופיעו בחודש הבא במצפה רמון ובקפה "ביאליק" בתל אביב, הם הדבר האמיתי והנכון, הם הקול שלנו, והמוזיקה שלהם, שיש בה נגיעות מופלאות של עמיר לב המפיק, ממלאת אותך ומעניקה רגעים קסומים של הנאה צרופה.