צילום: שרהל'ה שטרן "כשאין זמן - מספיקים", פוסקת נורית גנני (63, מעלה החמישה). זה 15 שנה היא עובדת כמזכירה באיגוד התעשייה הקיבוצית, וגם אחראית על מוזיאון קטן, ולצדו מחסן תחפושות וחנות "יד שלישית", שהקימה בקיבוצה, והיא גם סבתא משקיעה לארבעה נכדים, ובת מסורה להורים לא צעירים, ולאחרונה - וזאת הסיבה למסיבה - גאלה משכחה ומהזנחה פרסקו יפהפה בקיבוצה.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
"פרס אוסקר הנדלר" יוענק לקיבוצניקית לשעבר
המתנחלים והקיבוצניקים הופכים לקהילה אחת
נחשון: נפטרה הסופרת והמשוררת מירה מאיר

איך את מספיקה הכול?
נורית גנני: "פשוט: חוזרת מהעבודה, הולכת להורים, אחר כך לילדים ולנכדים, משם למוזיאון, ואז מגיעה הביתה, מקלחת ולישון, ובבוקר קמה ליום חדש. מה צריך יותר? האמת: מי שנותנת לי את האנרגיות והכוח היא הנכדה המקסימה, ילדה מיוחדת עם 'תסמונת אנגלמן'. בזכותה אני שותפה, כמו כל המשפחה, לאתגר ולזכות גדולה".

את המוזיאון - אוצר-לא-יקר של כלים ישנים ושמונצעס שקוששה לאורך שנים - היא פותחת למבקרים ביומה הפנוי, יום שישי, והם מתקבלים במאור פנים, וב"כיבוד של פעם".



סליחה?
"נו, הכיבוד שהיה בילדותנו: לחם עם ריבה, עוגיות פתי־בר, מרמלדה, תה, גזוז. האורחים משתגעים על זה".

יוצא לך זול.
"זו הכוונה. כשפתחתי את המוזיאון, אמרתי להנהלת הקיבוץ: ברגע שאוציא שקל על גפרור - תסגרו. אז הפריטים שאני מוכרת בעשרה ש"ח מכסים לי את הוצאות הכיבוד, וכולם נהנים".

מתוך חיבתה זו, לישן ולמשומש, הצליחה להציל לפני שנים טרקטור וג'יפ ישנים מפינוי לאשפה, וכיום הם ניצבים חגיגית בלב הקיבוץ, ולאחרונה, כאמור - הנה אנחנו מגיעים - השיבה לתחייה את הפרסקו ב"בית צילה".

זהו בית תרבות ישן במרכז הקיבוץ, בסגנון "באוהאוס", שנבנה במו ידי החברים, בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, לזכרה של צילה כהן רוטבליט, חברת הקיבוץ, שנרצחה ב-1945. ברבות השנים התרוקן ונזנח הבית, ובפרסקו שעל קירות המבואה, 15 מ"ר שטחו, נגסו שיני הזמן. "לא ייתכן!" אמרה נורית, ולקחה על עצמה את שיקום הבית והפרסקו.

בשנת 2000, לכבוד יובל לקיבוץ, הוזמן הצייר אברהם אופק לחדש את הציור, ועשה זאת בהתנדבות, אלא שתוך זמן קצר שבה דליפת מים לכרסם ביצירה. "כשהתחלתי לחקור מי צייר אותה, גיליתי חתימה: שה שונברג. ביררתי אצל הוותיקים, והם זכרו שהיה אולפניסט בקיבוץ. רציתי להגיע אליו. אמרו לי: 'עזבי, אחרי חמישים שנה אין סיכוי לאתר אותו'. ביקשתי מחברנו ארנסטו פרום ז"ל שינסה, ואחרי כמה ימים איתר אותו בארה"ב.

יצרנו קשר, והוא נורא שמח, גם אנחנו, ושלח סקיצות של הציור. אחר כך ביקשנו לדעת מי הילדים בציור, ומחיפוש בארכיון התברר שאלה ילדי גניגר, ושרובם עדיין חיים שם. נסענו ונפגשנו אִתם, ולראשונה שמענו מהם את סיפור הירצחה של צילה: זה היה טיול תנועה, מים-אל-ים, שגם הם השתתפו בו, וצילה, שהתלוותה אליו כאחות, נהרגה במהלכו מירי שודדים בדווים.

התברר גם ששה שונברג הוא שלדון, שב-1952 אכן הגיע כבחור צעיר לאולפן בקיבוץ, נשלח לעבוד ברפת, אבל הידיים שלו לא התרגלו לעבודה, ולכן הציע, כתחליף, לצייר על קירות בית-צילה. הציור מבוסס על השיר 'חמישה יצאו מולדת לבנות', של ש. שלום, ומופיעים בו אזכורים, סמלים ודמויות מחיי הקיבוץ. אגב, אותו שלדון, שנפטר לפני שנתיים, צייר גם על קירות 'בית איתמר' באפיקים, בלהבות-הבשן, ובבית ההסתדרות בחיפה".

הסיפור לא תם, הוא רק מתחיל: את עבודת הגמר בקורס שעברה, לניהול מוזיאונים קטנים, מטעם המועצה לשימור אתרים - הקדישה נורית לפרסקו בבית-צילה, וגם ניסתה, וכשלה, לעניין בו את שי פרקש, מומחה מוביל לשימור ציורי קיר. לעומת זאת הצליחה להלהיב את ד"ר נירית שלו-כליפא מהמועצה, ולפני שנה כללה נירית את הפרסקו ברשימת 650 ציורי קיר שנסקרו ברחבי הארץ, בעיקר במושבים ובקיבוצים. אמנים מטעמה ביקרו ודירגו את 36 היפים ביותר, ובין עשרת הנבחרים תפס זה של בית-צילה את המקום השלישי.

"למקום הראשון נבחר הציור באפיקים", מעירה נורית בנימת השלמה. בעקבות הסקר ראה אור ספר על הצייר שלדון,
ולפני כשבועיים, בכנס במכון איילון, הוכרז על פיילוט מטעם אתר "מורשת", לשיקום חמישה מהציורים הנבחרים - "ונחש מי זכה במכרז לשיקום הציור שלנו? שי פרקש! הוא כבר ביקר אצלנו, ובקרוב יתחיל בעבודה", צוהלת נורית. "יש לי צמרמורת כשאני מדברת על זה. עד שלא אראה אותו בעבודה, לא אאמין".

אבל היא מאמינה, וממליצה: "אם אתה מאמין במשהו, ונחוש, ומוכן ללכת נגד הזרם - תצליח".