צילום: עידו גלס לאורך עשר שנים ליווה יוצר הסרטים עידו גלס (53, פלמחים) את מפוני היישוב אלי-סיני שהצטרפו כחברים לקיבוצו. את התוצאה המרגשת, סרט שכותרתו "חולות נודדים", ניתן יהיה לראות בהקרנת בכורה בסינמטק תל אביב ביום שישי זה (8.1) בשעה 10:00 בבוקר, ולאחר מכן בערוץ הראשון, במהלך ינואר.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
"מזוודה ליד הדלת": חיים בצל סכנה מתמדת
משכן לאמנות עין-חרוד: אוצר חדש, ציפיות גבוהות
יקום: שני בני הזוג מועמדים לפרס ספיר

וכך מתאר עידו גלס את מה שקדם לסרט שיצר: "קיץ 2005 הפגיש אותי עם אלי בוהדנה. דמותו שופעת התלתלים, ועט העיתונאי המושחז שלו, תפסו אז את תשומת לבי בתוך ההמולה הכללית. אלי נעקר אז מביתו באלי-סיני, הימים ימי ההתנתקות.

"הוא פסע בשיירת המפונים בדרך העפר, לידו הלכה אישה קטנה, בעלת מבט רושף, כריזמה שקטה ושברירית למראה. זו היתה שריתה, ושניהם הוליכו אז מאחוריהם, תרתי משמע, קהילה של כארבעים משפחות מאלי-סיני - קהילה ללא יישוב, שיירה של אנשים צועדת מזרחה, עוזבת בית שנטחן לעפר למען שקט עתידי שלא יבוא. בראש המצעד המוזר אנדרטה המורכבת על עגלה רתומה לג'יפ, בג'יפ נהג אריק, מאחוריו נגררה האנדרטה של בתו לירון. ארבע שנים קודם לכן נרצחה לירון על סף ביתה באלי-סיני בידי מחבלים.



"צרור הכדורים שהרג את לירון פגע גם בשריתה, כדורים פצעו את רגלה, ומאז ברית דמים נקשרה ביניהם. באשר תלך ותוביל - אריק אחריה. אריק הביט אז אחורה אל שיירת התושבים הצועדים, מתרחקים מבתיהם הנטושים אל יעד לא ידוע. הביט אחורה והחליט שהבית האמיתי שלו הם האנשים האלה שצועדים אתו ולצדו, ולא הקירות המיועדים להריסה, שהיו ביתו".

עידו גלס מביא בסרט את האמירה החזקה שבה דבקו מפוני אלי-סיני: "גורשנו מגן-עדן ולא נסתפק בפחות. בחרנו בחיי קהילה ולא נסכים עכשיו לקבל פיצוי, להתפזר לכל עבר, איש איש לגורלו, ולוותר על אורח החיים שבו בחרנו". החבורה ביקשה לקבל אדמה סמוך לים ולהמשיך לחיות כקהילה מאוחדת.

"גן העדן" שלהם נמצא בפלמחים שעל שפת הים. וכך ממשיך לתאר גלס את המתרחש בסרט "חולות נודדים": "כך מפגיש בינינו הגורל המתעתע - שתי קהילות שונות בתכלית מוצאות עצמן לפתע בעיצומה של 'פגישה עיוורת' שתוביל מן הסתם ל'נישואים' או למיזוג, או להשתלטות עוינת, או לפיצוץ... הכל מצוי והרשות נתונה".

הסרט מציג את הקיבוץ כקהילה קטנה ומסוגרת, שלאורך שנים חיה מעמל כפיה ומוצאת עצמה בצומת דרכים קריטי להמשך קיומה. הכנסת עשרות משפחות חדשות, עם תמיכה ממשלתית בתשתיות חדשות, וסגירת יתרת החוב הכספי הרובץ עליה - יכולה להביא לתחילתה של דרך חדשה ברמה ה"שיקומית", חברתית וכלכלית. אנשי אלי-סיני, לעומת זאת, הם קהילה מגובשת ופצועה שעברה את טראומת העקירה לא בלי נפגעים, ומלקקת את פצעיה. לא כולם יכלו להתמודד עם חוסר הוודאות והתנאים הקשים שמזמנת התנהלות כזו.



מיהם גיבורי הסרט?
עידו גלס: "אני מלווה את אלי, שריתה, אריק ובני קהילתם במסע הרואי ומלא תקווה אל מחוז חפצם. מאז שנעקרו מביתם חיו שנה במאהל בצומת יד-מרדכי. הם סירבו להתפנות משם עד שיימצא הפתרון ליישובם מחדש. כעבור שנה מתחילת המו"מ על המקום המיועד הם מפנים את המאהל ומתפזרים לכל עבר, עד אוסטרליה הגיעו - וכך עוברות שמונה שנים בין קסאמים, משברים ותקוות, עד ל-25 המשפחות ששרדו את קשיי המסע ובונות את ביתן החדש בפלמחים.

"בפלמחים קיבוצי, הקהילה שלי, אני מתבונן בצוותי המו"מ, אסיפות חברים סוערות, הצבעות משנות גורל, מתבונן בקברניטים המנסים לנווט אונייה סחופה לעבר חוף מבטחים. אני מלווה את אבי החורג במאבקו למימוש חזון ההתחברות באופטימיות בלתי-נלאית אל מול המתנגדים והמשברים הפוקדים, חדשות לבקרים, את תהליך המיזוג".

ובמה מתמקד הסרט עצמו?
"הסרט עוסק בהתחברות הנדירה של שתי קהילות, שאלמלא הגורל המתעתע המכתיב את סדר היום הישראלי ייתכן שלעולם לא היו נפגשות. אלה מפגש והתחברות שהחברה הישראלית עדיין לא חוותה, זה סרט על אנשים שהיו יכולים לאבד תקווה, להתפצל, להיפרד, לגווע - אבל העדיפו לחפות על המשקעים במהלך יוצא דופן".

עידו גלס ביים עד כה סרטים דוקומנטריים, שחלקם זכו בפרסים והוקרנו במסגרות שונות.
בין השאר ביים את הסרט "במבחים" (1996), שמספר על בני קיבוצים המגיעים לעבוד במפעל הבטון של פלמחים לקראת הטיול הגדול שאחרי הצבא, ועל רצונם לעשות סכום כסף רציני בתחילת דרכם באזרחות.

סרטים נוספים שיצר הם "קוד אלקנה" (1997), על המכינה הקדם-צבאית "בני דוד", המיועדת לבני הציונות הדתית, ו"לוחם של אהבה" (2007), על טייס קרב שמחליט לערוך מסע נפשי ופיזי בקרוון.