צילום: אלעד שריג בימים אלה נכנס יניב שפירא (48, בן וחבר קיבוץ יזרעאל) לנעליים הגדולות של ד"ר גליה בר אור (עין-חרוד מאוחד), שניהלה ואצרה את "המשכן לאמנות עין-חרוד" בשלושים השנים האחרונות. שפירא, בעברו אוצר "גלריית הקיבוץ" בתל אביב, שעבד לצדה של בר אור במהלך עשרים שנים תמימות, מודע לציפיות הגדולות ממנו, אבל גם לתחושות המעורבות שמצטרפות להחלפה.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
החברים של ברנר שרים כמו פעם
רמת יוחנן: הבמאית הקימה תיאטרון קהילתי בקיבוץ
גבע: המתנדבת חוזרת לקיבוץ עם הכינור

בר אור, המזוהה עם המשכן, מיקמה אותו בשורה הראשונה של המוזיאונים בישראל. שפירא, לעומת זאת, מגיע מתוך צוות המשכן ומוטל עליו להפוך באחת למנהל והאוצר שעל פיו יישק דבר. האווירה במשכן מתוחה קמעה, אבל שפירא ממהר לנטרל "מוקשים" אפשריים שריאיון פתיחה כזה עלול לפוצץ. "תפישתי האמנותית והחברתית התעצבה במידה רבה בבית שממנו הגעתי, על ידי מורים באקדמיה ובעיקר משנות עבודתי במשכן", הוא אומר.

שפירא החל את עבודתו במשכן בשנת 1995 כרסטורטור (מומחה לשיפוץ ולשחזור של דברי אמנות עתיקים), ובמקביל סייע בהקמת תערוכות. הוא ידוע ברגישות מיוחדת לתליית עבודות. שפירא עקב מקרוב אחר תפישת האוצרוּת של בר אור ושל אוצרים אורחים. "אני זוכר את המפגש הראשון שלי עם גליה", הוא מספר. "במהלך לימודי התואר הראשון שלי באוניברסיטת תל אביב, כשלקחתי אותה בטרמפ לילי לעין-חרוד מאוחד. כבר באותה שיחה ציינתי את העניין שלי באצירת תערוכות".



הזדמנות ראשונה כאוצר ניתנה לו בשנת 2003, עת סיים בהצטיינות את לימודי המוזיאולוגיה שלו בהנחיית פרופ' מוטי עומר ז"ל, שהזמין אותו להציג את התערוכה "מוזיאון מאיר אגסי: חלל מנטלי מטפורי ממשי". התערוכה הפכה לשיתוף פעולה מעניין בין הגלריה האוניברסיטאית של תל אביב ומשכן עין-חרוד, וזכתה בשבחי הביקורת.

תערוכת מאיר אגסי היתה זו שסימנה את תחילת הפריצה של יניב שפירא כאוצר. בשנת 2005 נקרא לאצור ולנהל את גלריית-הקיבוץ, ובמשך חמש שנים מילא את התפקיד בחצי משרה, כשאת המחצית השנייה הקדיש למשכן. "השנים שעשיתי בגלריית-הקיבוץ לימדו אותי להבחין בין תערוכה שמתאימה לגלריה קטנה בלב תל אביב לעומת תערוכה שהולמת חלל מוזיאוני כמו זה של המשכן", הוא נזכר, "בין גלריה שמזוהה אידיאולוגית עם התנועה הקיבוצית לבין מוזיאון, שנועד לתת פרספקטיבה רחבה יותר של תולדות אמנות ושל מגמות אמנותיות עכשוויות.

בגלריה הוצגו תערוכות קצרות מועד שביקשו להגיב לדופק הפועם של הרחוב ושל החברה הישראלית, בעוד שבמשכן ניתן להן טווח זמן גדול יותר, ולרוב נלוו אליהן מחקר וקטלוג. אולם המרכיב המשמעותי ביותר עבורי בגלריית-הקיבוץ היה להבליט את ייחודה ואת תפקידה לעומת שאר הגלריות התל־אביביות, שרובן היו אז מסחריות. תוך זמן קצר היא מוצבה כ'גלריה אם' והיוותה ציר מרכזי וזרקור לכשלושים גלריות שפעלו באותה עת בקיבוצים".

גלריית הקיבוץ בניהולו של שפירא אכן התבלטה בשונותה משאר גלריות תל אביב, וזאת בדומה למקומו הייחודי של המוזיאון בעין-חרוד ביחס לשאר משכנות האמנות בישראל.



במה ניכר השוני?
יניב שפירא: "המשכן בעין-חרוד מיצב את עצמו במהלך השנים כמרכז חברתי ותרבותי לא פחות מאמנותי. הוא היה ראשון לזהות מגמות אלטרנטיביות באמנות המקומית ולהציג אמנים שהודרו מהקנוניזציה שלה משיקולים שלא תמיד היו ענייניים. בכך התעצב בין חלליו נרטיב אחר של האמנות הישראלית.

"צירוף הנסיבות החברתיות-אידיאולוגיות שהביא לצמיחתו של המשכן, מיקומו הגיאוגרפי, אדריכלות האור והמרחב שלו והתוכן האמנותי העכשווי והעדכני שיצקה בו גליה בר אור - מקנים נקודת פתיחה ייחודית לתערוכות שמוצגות בו. מאחר שאני מודע היטב לאיכויות הללו, אין בכוונתי לחולל מהפכות, אלא להמשיך ולפתח את המגמות האלה בדרכי שלי".

מהו החזון שלך למשכן?
"המשכן, כשמו כן הוא - מקום להתכנסות, למפגש, ליצירה ולהשראה, ועליו להמשיך ולשמש את הייעוד הזה. מבחינה אמנותית עליו להיות קשוב לדופק הדינמי ולקולות המרובים של האמנות המקומית, ובה בעת עליו לתת מענה לפעילויות חינוכיות מגוונות ולמעגלי אוכלוסייה שונים. אני מזכיר לעצמי מדי יום הן את הרקע שמתוכו צמח המשכן לאמנות, כמקור השראה, והן את הייעוד העכשווי שלו. יש במשכן צוות נפלא, ועם הגיבוי של הקיבוצים עין-חרוד איחוד ומאוחד עלינו להמשיך ולתת מענה לרפלקסיה של היומיום, כפי שהיא משתקפת ביצירת האמנות".

משהו מהחזון של יניב שפירא, שהתואר דוקטור יצטרף בקרוב לשמו, עומד להתממש בחודש פברואר הקרוב. התערוכה "אופק חדש לאופקים חדשים", שיאצור במשותף עם פרופ' גילה בלס ודליה דנון, תחלוש על כל חללי המשכן ותציג עבודות בציור ובפיסול של חברי הקבוצה "אופקים חדשים", ביניהם זריצקי,