צילום: עופר ינוב ד"ר אמיר הר-גיל (יקום), במאי ויוצר סרטים דוקומנטריים, הופתע לגלות שסרטו "ירושלים ממתינה בתור" ("Jerusalem in Line"), שנעשה ביחד עם עוזרת הבמאי ותלמידתו לשעבר, אספהאן בהלול - זכה בשבוע שעבר במקום הראשון בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של בריטניה.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
עתיד תזמורת "נתניה הקאמרית הקיבוצית" בסכנה
להקת מאורת הארנב: שירים על קיבוצניקים משונים
עין גב: התסריט הלא מחמיא לקיבוץ - הופך לסרט

"לא התכוננתי לזה", מספר הר-גיל, "ולא הכנתי נאום תודה כתוב. מבחינתי, עצם קבלת הסרט לפסטיבל היוקרתי הזה היתה הישג עצום. מנהל הפסטיבל, מארי וודפילד, אושש אותי לפני שהעניק לי את התעודה, והצלחתי להגיד כמה מילים באופן ספונטני".



"ירושלים ממתינה בתור" נוצר כסרט המשך לסרטו של הר-גיל "התור באיבן שדאד 2" ("Line Up"), שהביא את סיפורו של התור במשרד הפנים שבמזרח ירושלים. הסרט, שיצא לאור בשנת 2002, הראה את סבלם של תושבי מזרח ירושלים, שחלקם הגיעו באמצע הלילה לתפוס תור לקראת יום המחרת, והיו נתונים לחסדי סדרנים, שוטרים ומאכרים שחגגו במציאות שבה מבנה המשרד אינו מותאם לקהל, וחלק גדול מהתושבים - התלויים באישורי התושבות של משרד הפנים בכל צעד שיעשו - אינם שולטים בשפה העברית ובבירוקרטיה הממשלתית. הסרט התמקד בסיפורם של שלושה גיבורים, שהמתינו לתורם.

בעקבות הסרט, ואחרי פעילות אינטנסיבית של עמותות ופעילים חברתיים, נבנה בניין חדש, אנושי יותר, שבו לא צריכים לחכות בשמש או בגשם מחוץ לבניין; הטפסים תורגמו לערבית; והוקם מרכז ייעוץ לתושבי מזרח ירושלים הנזקקים לשירות של משרד הפנים. מרכז זה מופעל על ידי פעילים חברתיים וממומן בחלקו על ידי עיריית ירושלים. מנגד, בשנת 2003 חוקקה הכנסת חוק המחמיר את היחס אל תושבי מזרח ירושלים.

"אספהאן בהלול, הבת של ח"כ זוהיר בהלול, שהיתה סטודנטית שלי בבית הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה, הציעה לי לחזור לגיבורי הסרט אחרי 13 שנים, לראות מה קרה להם והאם המצב והיחס אליהם השתנו", מספר הר-גיל, ששילב בסרט החדש חומרים מהסרט הישן.



ב"ירושלים ממתינה בתור" מתוודעים הצופים אל שלוש דמויות הנאבקות מול סבך הבירוקרטיה הישראלית. עיסאם קוטוב הוא תושב שכונת סמיראמיס, שעבד כשומר בחברת "קוקה קולה" ושילם מס הכנסה, ביטוח לאומי, דמי חבר לקופת חולים וארנונה לעיריית ירושלים, עד שלקה במחלת כליות ונזקק לטיפולי דיאליזה ולתרופות. כאשר ביקש להכיר בו כנכה בדרגת 100%, נאמר לו לפתע שהשכונה שבה גר היא מחוץ לירושלים, ושאינו זכאי לכל השירותים שמקבלים תושבי מזרח ירושלים.

ראנה שלבי היא ילדה בת 12, שגרה אצל סבתה במזרח ירושלים, לאחר שאמה לקתה בנפשה ואביה, תושב הגדה, ניתק עמה קשר. גיזלה לוי, יהודייה מאיטליה, רוצה לעזור לה ולסבתה הענייה ומבקשת להזמין את ראנה לחופשת קיץ באיטליה, שבמהלכה תגייס תרומות להבטחת עתידה. כשהיא מנסה לסדר דרכון לראנה, מטילים במשרד הפנים ספק לגבי זכאותה לתושבות במזרח העיר.

גאלב בורקאן בנה בית במזרח ירושלים ללא היתר בנייה, ולאחר שהעירייה הרסה את ביתו הוא מתגורר באוהל עם אשתו וילדיו. למרות זאת גובה ממנו העירייה מדי חודש ארנונה, כאילו הוא גר בבית שהיא עצמה הרסה.

"בעקבות הקרנת הסרט הוחזרה התושבות של עיסאם", מספר הר-גיל, "וכך גם זכויותיו.
קופת חולים החלה לספק לו תרופות, ולמרות מצבו הקשה הוא הצליח לחיות עוד ארבע שנים. ראנה, שלא היתה מוכרת לרשויות, נישאה לתושב ירושלים, הוכרה כתושבת וכך גם ילדיה.

"לגאלב אישרו להפסיק לשלם את הארנונה על ביתו ההרוס, במשך שנים הגיש בקשות לבנייה מחודשת אך לא קיבל את האישורים הנחוצים. לבסוף בנה בית חדש על חורבות הבית הישן, ובכל רגע עלולים הדחפורים להגיע כדי להרוס אותו שוב. חבל שהם עצמם, והפקידים שטיפלו בענייניהם, לא ידעו את זכויותיהם במשך שנים".