צילום: מיכאל קמינר ספק אם השם ס'רעה אומר משהו למי שאינו מקיבוץ צרעה, או אינו בקי מופלג בתבנית נוף מולדתו. ס'רעה, ובכן, היה כפר, שרק חורבות וקברים נותרו ממנו כיום להעיד שפעם היה ביתם של כ-400 פלחים פלסטינים.

עוד סרטים על קיבוצים:
הנערה מהקיבוץ יצרה סרט על המטפל הפיליפיני
סרט: העוזבים מחפשים קיבוץ - ואת עצמם
סרט חדש חושף סוד קיבוצי: בגידה ושקרים

צרעה, הקיבוץ, הוקם על חורבות הכפר בסוף 1948, כאחד מ"יישובי המשלט", שנועדו להבטיח את השטחים החדשים של מדינת ישראל הצעירה. עכשיו הכפר הזה - מה שהיה, מה שנותר ממנו, ומה שעורר בעבר ומעורר כיום בחברי צרעה - עומד במרכזו של סרט תיעודי, "ס'רעה", שיוקרן במסגרת פסטיבל "48 מ"מ", בסינמטק תל אביב, ב-5 בדצמבר.

ליוצר הסרט, חבר הקיבוץ מיכאל קמינר (51) - נשוי ואב לשלושה, בעל סטודיו להפקת וידיאו וסרטים, במאי ועורך דוקומנטרי, וגם מדריך שיקומי לנפגעי נפש בבית שמש - הסרט הוא סיכומו של מסע לגילוי "חור שחור" בילדותו, ותשובה מאוחרת לשאלה מדוע לא סופר לו אז, בילדותו, בנעוריו, סיפורו של הכפר.

הוא נולד בצרעה, אליו עקרו הוריו, נילי ז"ל ותיאו קמינר, ב-1964, מקיבוץ מגל, כדי לחסוך ממנו, ומיתר ילדיהם, את הלינה המשותפת. בבית ההורים, הוא מספר, גדל על ערכי מוסר והומניזם, ועל עידוד העניין והסקרנות בהיסטוריה ובאחר. "את הערכים האלה זיקקתי למציאות שבה אני חי".

אתה ציוני?
מיכאל קמינר: "נכון להיום, אני לא מגדיר עצמי כציוני, אבל גם איני אנטי ציוני. בכלל, שאלה גדולה היא כיום, מהי ציונות, וספק אם לישראלים בכלל, גם מהימין הישראלי, יש תשובה ברורה. אני רואה עצמי כאדם אוניברסלי, שמאמין בערכי צדק ושוויון. כשהם נושקים לתהליכים ציוניים, אני מתחבר".



בילדותו, אהבו ילדי הקיבוץ לטייל אל "בית השייח" שעל ההר - "הוא נותר אז כמעט בשלמותו, ונראה לנו אקזוטי, צופן סוד, כמו בית מתוך אגדת עלי בבא - ואל הבוסתנים והסברס, ששפעו פרי נהדר. את כל היופי הזה לא חיברנו לכפר של פלסטינים, לחיים שלמים שהתקיימו כאן. כל שנה, ביום העלייה על הקרקע, וכך עד היום, הקיבוץ כולו עולה למה שנקרא 'צרעה הישנה', וחוגג את יום ההקמה. בטקס החגיגי לא מזכירים את עברו של המקום, ואנחנו, כילדים, כנראה לא שאלנו".

לפני יותר מעשור, אגב גלישה באינטרנט, נתקל בפרסום של עמותת "זוכרות", שסיפר בתמצית את סיפורו של ס'רעה. "הופתעתי", הוא מגלה. "מעולם לא הוזכר באוזנינו המושג פלסטינים, לא ידענו מהי הנכבה, ולא הוסבר מדוע נבנה הקיבוץ דווקא היכן שנבנה, על חורבות הכפר.

"כשקיבלתי מארכיונאי הקיבוץ הוותיק מצגת תמונות על צרעה, עם תמונות הקיבוץ מימיו הראשונים, והמון דברים שלא ראיתי קודם - כפר שלם, חלקו הרוס, וכיתוב מסקרן: 'הכפר ס'רעה, תמיד מנגד' - התבהרו התמונה והעובדות. ואז התחיל המסע שלי.

"בדצמבר שוב עלה הקיבוץ, כמיטב המסורת, לחגוג על ההר את יום העלייה על הקרקע, והיה מאוד שמח - היתה עוגה גדולה, חבר אחד ניגן במפוחית וחברה אחרת הקריאה שיר על הצריף הראשון. היתה שם גם חברה ותיקה, ממייסדי הקיבוץ, ופתחתי איתה בשיחה: 'באמת היה פה ממש כפר ערבי?' שאלתי אותה. 'כן', השיבה. הם, המייסדים, סיפרה, הגיעו ארבעה חודשים אחרי גירוש התושבים מהכפר, ונתבקשו להציב עליו שמירה בלילות, כדי למנוע מהפליטים לחזור אליו.

"זו היתה משימה מפחידה, שכן פליטים לא מעטים ניסו לחזור. נורו יריות, ובוקר אחד מצאו פלסטיני מדמם למרגלות הגבעה. בשיחה עמה גם התבהר פרט חסר בסיפור, שהיה מוכר לכולנו, על רועה הצאן של הקיבוץ, שנהרג: פליטים פלסטינים, שחזרו לקחת את עדר העזים שלהם, שהוחזק על ידי הקיבוץ, הם שהרגו אותו, ולקחו את העדר איתם".

בהמשך, נפתחו והתבהרו לקמינר עוד ועוד פרטים מוכמנים, שהחברים נמנעו מלספר. הוא וחברו, בן הקיבוץ יגאל רכטמן, פתחו בסדרת שיחות וראיונות עם כמה מחבורת המייסדים. חלקם, לדבריו, גילו אי נוחות, והוא הבין ללבם: "הם היו צעירים בני 18 שנזרקו על גבעה, ליד כפר ערבי נטוש, אולי מאיים. זה היה אחרי המלחמה, ממנה אולי יצאו אחדים בטראומה, איבדו חברים, וייסוד הקיבוץ היה מבחינתם דרך לשכוח, פתיחת דף חדש.

"עם זאת, הכפר הריק היה מאוד נוכח בחייהם. בשנה שבה חיו על חורבותיו, לפני שירדו אל מקום הקבע בעמק, שימשו אותם כמה מבתי הכפר לאחסון סחורות ומזון, אחרים - כנגרייה, כמנהלה וכהנהלת חשבונות. בעלי החיים שנותרו - גמל חמורים, תרנגולות, עזים ופרות - היו שמישים, והבוסתן סיפק פירות נהדרים".

האם אבחנת אצל המרואיינים רגשי אשמה?
"להיפך. היו להם אמירות ברורות, שהם לא אשמים בכלום. מצד אחד, הם התקשו להיפתח לשיחה על הנושא, אבל מצד שני, הרגשתי שהם רק חיכו לאיזה נודניק שיבוא וישאל אותם על הכפר. כשהזכרתי את העובדה ששנה וחצ