צילום: ענר טאוסיג בין מופע ההשקה המרגש לדיסק הבכורה של "אנסמבל חביבתי", לבין עצרת הזיכרון המעציבה לרבין, שהתקיימו באותם מוצ"ש בתל אביב, נטה הלב אחרי השני. החמצתם, אמרו מי שבחרו ונכחו בראשון. תשעה נגנים ב"חביבתי", המציג עצמו כ"משלב ביצירתו המקורית מוזיקה שבין לילות הקיץ של בגדד לשקיעה של הרי אדום, המאחדת את המזרח והמערב, החדש והישן, והאותנטי והמודרני, לתוך סאונד מלא וייחודי".

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
מוזיאון "בית אורי ורמי" במאבק על המשך קיומו
יוצרת וזמרת: מרב סמן טוב חוזרת למרכז הבמה
הצ'לן בן ה-16 מכברי: המוזיקה מגשרת בין אנשים

והגם שבסיסו של "חביבתי" כיום הוא בירושלים, מתגאים הנגנים (גם הם, כמו הרבה ישראלים טובים, מפה ומשם) בקשר המיוחד לקיבוץ סמר. סמר - האנרכיה החיננית, הסביבה המדברית - תרם תרומה ניכרת להתגבשותם להרכב, להתנהלותם, והשפיע על רוח יצירתם ועל סגנונה.

טעימה מהקישור שצירפו ב"פייסבוק" סוחפת את המאזין לפיוז'ן מרחיב תודעה מוזיקלי: הכלים השונים והמשונים, מערביים ומזרחיים; העיבודים החדשניים, המפתיעים, ליצירות ערביות קלאסיות; הקטעים המקוריים, המושפעים הן מהמוזיקה המזרחית: אנדלוסית, ערבית, בלקנית, והן מהמוזיקה המערבית: ג'אז, קלאסית, בת זמננו. הדיסק מפתיע, לפעמים סוחף, לפעמים משרה נירוונה, לפעמים מקפיץ.



כמו רוב הנגנים, הגיע גם גיא רודוביץ (גיטרה וסקסופון סופרן), יליד כמון שבצפון, לסמר, כשל"תניק. הוא בא לארבעה חודשים, בזכות המקום, ונשאר שנה, בזכות המוזיקה. "חלק מאתנו הכירו קודם, חלק הגיעו מתוך כוונה לנגן", הוא מספר, "וזה מה שקרה: התחברנו והתחלנו בג'מים על הדשא, בפרונט של חדר האוכל. היו כל מיני משחקים מוזרים, ריקודים..."

מה לקחתם?
גיא רודוביץ: "דווקא לא מה שאתה חושב: רק יין מחדר האוכל".

הם בדקו, הוא מספר, כיוונים שונים, אלתרו, ניסו וטעו, עבדו על חומרים של חבר סמר יניב גולן, "עד שבשלב מסוים הוא אמר לנו: 'יאללה, חבר'ה, תפסו את עצמכם בידיים, תתארגנו ותתחילו לעבוד בצורה מסודרת'".

בירושלים, שמדי פעם נהגו לעלות אליה כדי להחליף אוויר ואווירה, נכח רודוביץ לראשונה בהופעה של נינו ביטון, "מין דרוויש, נגן עוד, שמופיע עם החבר'ה שלו בשירים מרוקאיים ומוזיקה אנדלוסית, בישיבה בחצי עיגול. רוב הכלים שלהם הם כמו שלנו", אומר רודוביץ, "ומכאן באו לי רעיון הישיבה במעגל, שהוא גם סוג של אמירה חברתית, והקו המוזיקלי שנלך עליו".

על היצירה הראשונה, שרודוביץ כתב את תוויה, התאמנו בספרייה של סמר. "ניגנו והתמכרנו. וכשהחבר'ה התחילו להביא חומרים משלהם, הרגשנו שאנחנו בכיוון הנכון, עד שרכזת התרבות של אילות הזמינה אותנו להופיע באולם האזורי. שלושה חודשים התאמנו, ובהופעה היה האולם מפוצץ, והקהל היה מבסוט. גם אנחנו. אחר כך הופענו בתל אביב, וגם שם הצלחנו. הבנו שכנראה קורה לנו משהו טוב".

בקיץ 2013, "בטפטוף", בזה אחר זה, עזבו החבר'ה את סמר, אבל סמר (איך ניחשתם?) לא עזב אותם,
גם כששבו והתקבצו בירושלים, בעיקר בשכונת נחלאות. כמה מהם, כמו רודוביץ, עוסקים שם לפרנסתם במוזיקה, אחרים מתפרנסים בדרכים אחרות, ופעם בשבוע הם נפגשים לנגן.

יש מנהל מוזיקלי? אחראי חזרות?
"שום דבר. על הכל מחליטים בוויכוחים, בהצבעה, בהסכמות. אנרכיה סמרית במיטבה, וזה עובד, כמו שם".