צילום: יעל כספי את המנגינה של "פוליפוני" (polyphonyfoundation.org) - עמותה, שפועלת מאז 2010 לחיבור בין צעירים ערבים ויהודים באמצעות המוזיקה, מהקלאסית ועד בת זמננו - לא יוכלו להפסיק כל המטורפים והגזענים שבארץ הזאת.

עוד על מוזיקאים מקיבוצים:
להקת טג': "מי שיגלה אותנו לא יתאכזב"
להקת הזמר של העוגן מתאחדת למופע התרמה
בזמן ובמקום שלו: המנהל מהקיבוץ מוציא אלבום

גם בימים אדומים של פרעות וייאוש, היא ממשיכה להפגיש אלפי בני נוער במסגרות שונות: כנסי נגינה, שיעורים וקבוצות לימוד, חזרות, והופעות ברחבי הארץ ובחו"ל. וכל זאת, מדגיש המייסד והמנהל, איש נצרת, נביל עבוד - תוך הקפדה ש"האג'נדה החברתית לא תבוא על חשבון המקצועיות".

הדס כספי מכברי (כמעט 16, תלמיד "מנור-כברי"), צ'לן שעולה כפורח, ניגן לפני שנה ברביעיית כלי הקשת של פוליפוני - חציה ערבים, חציה יהודים. הרביעייה התגבשה במהלך ההכנות לפסטיבל באיטליה, ובהמשך הוזמנה להופיע לפני ארגונים ומוסדות שונים. השנה, בשל עומס לימודים, אינו יכול, לצערו, להשתתף באופן סדיר בחזרות, המתקיימות בנצרת, אבל שמח להמשיך ולקחת חלק, ככל שמתאפשר, בסמינרים של העמותה, וכ"נגן אורח" בהופעות הרביעייה.



אז לא, הוא לא ממש נולד עם הצ'לו ביד, אבל בהחלט גדל אתו, מכיתה ב'! "הציעו לנו שתי אופציות לימוד: כינור, או צ'לו, והצ'לו קרץ לי מאוד".

בזמנו, בגילך, התחלנו, ולרוב גם סיימנו, עם חלילית...
הדס כספי: "אצלנו לא זכור דבר כזה".

אחרי שלמד במסגרת קבוצה (שאיש ממנה כבר לא מנגן) עם המורה נועה אליעזר שלף (בת קיבוץ מזרע), שהגיעה לכברי אחת לשבוע מהמרכז למוזיקה בירושלים, התקדם בשנה השנייה, וזכה לשיעורים פרטיים. "הצ'לו הגיע הביתה, ומהשנה הראשונה נהיה חלק בלתי נפרד ממני", אומר הדס, כיום נגן בתזמורת הפילהרמונית הישראלית הצעירה, וב"תוכנית גולדמן" להרכבים מצטיינים.

וכל זה בא על חשבון מה?
"בעיקר כדורסל, שהיה אהבה שנייה שלי. שחקתי ברצינות מכיתה ו', בקבוצת קט-סל, ובשנה שעברה החלטתי שכבר לא מתאים לי, ופרשתי. שיעורי הנגינה הפרטיים אצל פרופ' שמואל מגן, במרכז, הסמינרים בחופשים, והאימון האישי בבית, לפחות שעה וחצי כל יום - לא מאפשרים לי להתפנות לכדורסל, ובאים גם קצת על חשבון בילויים חברתיים".

ולימודים?
"אני משתדל ושואף להגיע הכי גבוה, למרות המגבלות".

הוא אדם דעתן, מעיד הדס על עצמו, בהתייחסו למתיחות בארץ. "אני לא מצדיק שום פיגוע", הוא אומר, "אבל יש בעיה: בתקשורת וברשתות החברתיות מציגים רק צד אחד, אנטי ערבי, שמכליל את כל הערבים כמחבלים. הרבה ישראלים בכלל לא מכירים את הערבים, בקושי דיברו עם ערבי בחיים, ויוצאים נגדם בעליהום".

על שני עמיתיו הערבים ברביעייה הוא אומר בפשטות: "הם חברים שלי. למרות שדי הרבה זמן לא נפגשנו, אין סיכוי שמה שקורה עכשיו יפגע בידידות. זה נכון גם לאזור כולו. לא תמצא כאן מתח בינינו לבין הכפרים הערביים בסביבה. טבעי לגמרי מבחינתנו לקפוץ לכפר יאסיף, לירכא, למעילייה, לאכול כנפה, לקניות.

"זה חלק מהחיים שלנו. הייתי בתל אביב, לשיעור בצ'לו, בדיוק ביום שהיה שם הפיגוע,
וראיתי והרגשתי את המתח והבאסה. פה הכול שונה לגמרי. שום בעיות, שום פחד. אני מאמין שהמוזיקה היא שפה וכלי שמאפשר ומקיים גשרים בין אנשים, ללא התייחסות לדת, לגזע וללאום".

הגישה ההומנית שלך מקובלת על כל חבריך בבית הספר?
"אלה שחושבים אחרת, הם מיעוט. הם מתבטאים בצורה בוטה, כוחנית, מקללים. איתם אין שום אופציה לשיחה תרבותית, מנומקת. אין עם מי לדבר".

אתה והצ'לו, זו ידידות נצח?
"לגמרי. הוא בלתי נפרד ממני. אם חס וחלילה לא אוכל לנגן, ייווצר לי חור רציני בחיים".