צילום: אלעד גרשגורן מחווה משולשת עשה יונתן בשיא לקראת יום כיפור האחרון: ראשונה - לשד"ל (ש-150 שנה מלאו למותו); שנייה - ליהדות איטליה ולמורשתה (ממנה יצאו שד"ל, וגם שושלת בשיא), ושלישית, חביבה וחיונית - למדף פירושי התורה, מהזן הסובלני והמקל.

עוד כתבות על יונתן בשיא:
בשיא: "פחות קיבוצים מתדפקים בשערי התעשייה"
יו"ר חדש לתעשייה הקיבוצית: יונתן בשיא
"מוטב שאני אלחם מאשר ילדי" - יונתן בשיא מספר על מפקדו דוב לקס

שמו של בשיא (67), יליד קיבוץ שדה-אליהו וחבר מעלה גלבוע, מוכר לרבים (כנראה יותר משמו של שד"ל...) כיו"ר מנהלת סל"ע בימי ההתנתקות, כמנכ"ל משרד החקלאות, וכיו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית, תפקידו כיום. אבל יותר משהוא מתגנדר בתפקידים הנחשבים ההם - בשיא, כך נדמה, גאה ושמח בחמשת כרכי "פירוש שד"ל לתורה" שערך והוציא לאור לאחרונה.

זו אינה התעסקות ראשונה שלו בשד"ל: לפני שנתיים הוציא לאור את "הוויכוח", ולפני שבע שנים את "החמלה וההשגחה" - גם הם פירות הגותו של שמואל דוד לוצאטו, איש פדובה, משורר, פרשן מקרא, פילוסוף, חוקר ספרות ומתרגם.



מה לך ולו?
יונתן בשיא: "בהגות ובפרשנות של שד"ל אני מוצא ביטוי נאמן לרוח ולתפישה המוסרית וההומנית של יהדות איטליה, שלצערי, אינן ה'בון טון' של יהדות זמננו. התפישה הזאת מדגישה את הקבלה ואת החמלה כלפי החלש והגר, האלמנה והיתום, ואפילו כלפי בעלי החיים - נושאים שהתחברתי אליהם, והם אקטואליים ורלוונטיים מאוד לימינו. הוצאת הכרכים היא מבחינתי גם מעין תשלום חוב של כבוד ליהדות איטליה, ולהוריי - לאבי, שנולד בוונציה, ולאמי, ילידת פררה".

כהמחשה להדיוט, מציע בשיא את התייחסותו של שד"ל לפסוק: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות, כ"ב). מפרש שד"ל: "כי גרים הייתם בארץ מצרים - כך היא נפש אדם, שיכָמְרוּ רחמיו בראותו את רעהו במכאוב, רק אם הרגיש הוא בעצמו את אותו הדבר בעבר. וזה כמו 'ואתֶם ידעתם את נפש הגֵר כי גֵרים הייתם בארץ מצרים' (למטה כ"ג ט').

התורה נתנה שני טעמים למצוותיה: הגמול האלוהי (שכר ועונש), והרגשת הרחמים, שהיא טבעית באדם, אלא שההרגל יכול להוסיף כוחה, או להמעיטו. והנה הרגשת הרחמים היא באמת היסוד היותר נכון וקבוע לנפש האדם ולמעלות המידות, ובלעדיה לא יעשה אדם טובה לזולתו, אם אין בה תועלת לעצמו. והנה התורה, מצד אחד סומכת מצוותיה על ההרגשה הזאת, ומצד שני עשתה להרגשה זו סימוכין כדי להוסיף כוחה, ולשמרה שלא תתמעט, וזה על ידי מצוות הרבה, שאינן מכוונות לעצמן, כי אם לתכלית הזאת".

הפירוש של שד"ל לחומש, מספר בשיא, ראה אור לראשונה לא ביוזמתו שלו, ורק עשר שנים לאחר מותו. "הוא היה בסך הכול מורה לתורה בבית המדרש בפדובה, ושניים מתלמידיו, יעקב חי ויצחק פרדו, כתבו היישר מפיו את השיעורים שנתן. יעקב חי נפטר בצעירותו, ופרדו הוא הסבא של שתי סבתותיי, וממנו התגלגל כתב היד לבית אבי".

והכתוב היה ברור, נוח לקריאה?
"כל החומר - החומש, פירוש רש"י, הפטרות לפרשות השבוע, ונספחים - היה מרוכז במחברות, בכתב קריא, אם כי צפוף מאוד. סרקתי את החומר במחשב כדי שאוכל להגדיל את הכתוב, ולאתר מחיקות ותוספות. לא נראה לי שהטקסט עבר ידיים נוספות".

איך מצליח אדם עסוק כמוך להתפנות לעניינים כאלה?
"לדבר חשוב, מוצאים זמן. שלוש שנים, יום יום, כשהייתי מגיע הביתה מהעבודה, הייתי נשכב לנוח עשרים דקות, ואז מתיישב על החומר, משמונה בערב ועד חצות, עד שהאותיות התחילו לרצד מרוב עייפות".

יש במפעל הזה שלך גם אלמנט של התרסה?
"חס וחלילה. רק רצון להוסיף לאוסף הפירושים בארון הספרים היהודי עוד אחד, שאנשים יתוודעו אליו וישתמשו בו. ייחודה של תפישת שד"ל הוא שהיא משלבת את קבלת התורה משמים, עם ראייה נכוחה ומעודכנת של המציאות הסובבת. למשל, את הסיפור התנ"כי על קריעת ים סוף הוא מחבר לפרויקט חפירת תעלת סואץ, שבשנת 1860 היו עיני כל אירופה נשואות אליו. פסוקים ערטילאיים הופכים בעיניו לממשיים, והתשובות והפירושים שלו מסתמכים על חידושים וגילויים של המדע דאז".

ורבני איטליה פרגנו לו?
"בהחלט. כזו היתה יהדות איטליה. ממנה, למשל, התחילה האמנציפציה של האישה.
זה לא היה מובן מאליו, שאישה לומדת תורה. בת דודתו של שד"ל, רחל מורפורגו, למדה בבית עברית, וכתבה שירה עם חריזה מפתיעה בבשלותה. את מנהג הבת מצווה, שהחל בוורונה במאה ה-19, יזם יצחק פרדו. יהדות איטליה הייתה בהחלט מיוחדת, ושד"ל הוא הנציג והמבטא המובהק שלה".

ליברלי, לא עלינו.
"לפי אמות המידה שלנו, הוא בהחלט ראוי להיחשב ליברלי, ואני חושב שהיה גאה בתואר הזה, אם כי תמיד גם הקפיד לשמור על עקרונות היהדות".

גם אתה כזה?
"בוודאי".