צילום: קרני עם-עד התערוכה "אדםה" (שילוב של המילים אדם ואדמה) הושקה ב"מוזיאון העמק ע"ש עודד ארצי" שבקיבוץ יפעת כבר בראשית חודש מאי השנה. טרם נעילתה הקרובה, מומלץ מבט אחרון על התערוכה רבת המשתתפים (35 אמניות ואמנים), שאצרה והפיקה האמנית נטע הבר.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
כישרון בגניגר: צפו בקריקטורות של בן ה-16
להקת טג': "מי שיגלה אותנו לא יתאכזב"
להקת הזמר של העוגן מתאחדת למופע התרמה

דווקא בימים אלה, המתאפיינים בעימותים בין אדם לאדם בעקבות סכסוך על האדמה הזו, המקודשת לשני העמים והמדממת משניהם, צריך לשוב ליפעת ולצפות ב"נורמליות" הניבטת מהמיצגים, מהפסלים ומהציורים שנעשו בידי ערבים ויהודים.



"אדמה - בשמה גלומים האדם והדם, היא המקור לצמיחה ופריון, אוצרת בתוכה אוצרות, אך גם טומנת בחובה סכנות", כותבת הבר האוצרת. "(האדמה) עטויה בכסות משתנה - אישית, חברתית, דתית, אידיאולוגית ופוליטית. הזיקה של האדם אל האדמה כבולה בעבותות לתרבות, לזהות, לשייכות, לשליטה ולממון, ורצופה אין ספור מלחמות עקובות מדם".

התערוכה, בדומה לקודמותיה במוזיאון העמק (המהווה חלק מהמרכז ללימודי ההתיישבות בעמק יזרעאל), משובצת לאורך מיצגי הקבע והצריפים המתעדים את ראשית ההתיישבות בעמק. תוך הסתייעות במפה מצורפת, פוסעים המבקרים בעקבות חצים ומספרים ומגלים עבודות הנסתרות במרתפים חשוכים וגם במגדל שמירה או בקרון רכבת משוחזר, כמו גם בצריפי המוזיאון השונים. כך נמהלים להם ישן בחדש, אקטואלי בנוסטלגי, והאמנות יוצאת נשכרת.

לאור ריבוי המשתתפים, אציין רק כמה מהם, שביטאו בעבודתם את כותרת התערוכה בדרך מרתקת יותר.

פאטמה שנאן מציגה ציור ריאליסטי בו נראה שטיח ביתי מונח על אדמת טרשים. המרבד מכסה ומגלה חליפות, נקשר לזיכרון קולקטיבי, אישי ומקומי, ולדברי שנאן הוא נאכל לאטו על ידי האדמה. יש כאן געגוע לבית שאיננו עוד.

גלעד אפרת, לעומתה, מרחיק את העדות לחלל, אל רובוט שצילם את אדמת כדור הארץ מהמאדים. בתעתוע של ציור דמוי צילום מתאר אפרת את האדמה כנטולת שייכות, צחיחה וחשופה, ללא מתערבים פוליטיים ודתיים.

נטי שמיע-עפר יוצרת בעזרת גזירי עץ נוף מדברי סדוק וקרוע שאזיקוני פלסטיק שחורים מחברים את חלקיו. הנוף הפצוע של שמיע-עפר כמוהו כמאמר פוליטי בן אלף מילים.

פואד אגבריה דוחס על הבד עשרות רבות של דמויות מטושטשות, הנדמות ממרחק כרגבי אדמה. האדמה הזועקת של אגבריה עונה כהד לפסל הרצפה הסמוך של שמיע-עפר.

סימה מאיר מציגה עבודות ציור המדמות פסיפס עתיק. הציורים נתונים בתוך קרטונים משומשים
וכך נוצר מפגש יוצא דופן בין גבוה לנמוך, עבר מפואר והווה "עני", ומתפתח שיח על שייכות לאדמה באמצעות מיתוסים פאגניים. אמירה פודי מציגה, באחד הצריפים, מיצב מצמרר: שולחן אוכל שעליו מעין יציקה של מזון שפג תוקפו והוא נקרש בתוך האבק. נורה חזקה של חדר חקירות מאירה את השולחן השחוק, שניצב בקושי רב על גבעת חול שנערמה באמצע החדר שננטש לפני זמן.

התערוכה תינעל בתאריך 9.11.