עטיפת האלבום "אני לא פוליטי אין לי מה להסתיר/ אני לא אפאטי יש לי מה להפסיד/ אני לא היסטרי שולט במצב/ החבר'ה למעלה מכינים לנו צו// מעמד הביניים מקטר כל הזמן/ הוא מפריע לאגו של השר המושלם/ הוא יגיד זה חשוב, ונדרש ונכון/ גם אם על הדרך תאבדו חיסכון".

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
האהבה של הקיבוצניקית לחפצים הזנוחים
הקיבוצניק הצעיר: "צילמתי את הזעקות שלהם"
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

שיר המחאה הזה ("לא פוליטי") נכתב ומבוצע לא על ידי להקת רוק צעירה ובועטת וגם לא זמר ראפ יצר אותו, אלא דווקא חבר קיבוץ מקריח בשנות החמישים המאוחרות לחייו, המשמש כמנהל מכירות אירופה של "פוליגל" - המפעל של קיבוצו רמת השופט, ושל מגידו.

שמו אבנר גאנם, וגם אם לא שמעתם עליו עד כה, יש סיכוי שבקרוב תשמעו. הוא כותב, מלחין, מנגן ושר, מוציא סינגלים וגם מתראיין על שיריו בכל תחנות הרדיו האזוריות. בקרוב מאוד יוציא אלבום ראשון מיצירותיו, בשם "זמן מקום", בו מובעת בין השאר מחאה פוליטית, שלאו דווקא מאפיינת את המלודיה הרכה ואת קול הטנור הצלול של גאנם.



"הבוס קצת לוחץ, מבקש עוד שעה/ אחר כך בפקק זה ממש זז לאט/ הגעת הביתה וכולם ישנים/ מתי עוד תספיק לגדל ילדים// עובדים על הפנסיה כל החיים/ כדי שננוח בבוא הימים/ אבל לא בטוח שנוכל לממש/ החבר'ה השקיעו ועכשיו זה מה יש// ילדים רעבים פה, מי עושה כאן חשבון?/ והגז - הוא קולח אל הכיס הנכון/ מה שטוב לי ולנו לא נלקח בחשבון/ ונדרש כאן מנהיג, שמונע אסון// רוצים כאן לחיות לגדל ילדים/ שקמים על הבוקר ורואים ת'הורים/ אחר־כך בערב מכינים שיעורים/ היה ככה פעם איך חלפו השנים".

את השירים של אבנר גאנם, וקישורים לראיונות שנעשו עמו, ניתן למצוא בעמוד הפייסבוק שלו.

"כוכבים נופלים בסוף"
במפגש עם גאנם, על מרפסת ביתו ששופץ לא מכבר, מסופרת הבדיחה השחוקה על אותו רופא שמקבל את פני השלד שנכנס לחדרו במילים: "עכשיו באים?!" גאנם (58) - גרוש הנמצא במערכת יחסים, אב לשני בנים בשנות השלושים לחייהם ולבת שעומדת להתגייס - מבין את העקיצה וממהר להשיב בחיוך: "אני עושה מוזיקה כבר הרבה מאוד שנים, למעשה מאז ילדותי במושב בית נקופה. רק המאזינים מגלים את העיסוק שלי מאוחר מדי...

"מה שנכון הוא שזאת הפעם הראשונה שאני מוציא דיסק שלם, בהשקעה גדולה, אחרי 'סינגלים' שהוצאתי לתחנות הרדיו ולחברים. חלקם הגדול - 'לא עוצרת', 'לילה לבן', 'המחשבות שלך', ועוד - עלו לשידור כבר כמה וכמה פעמים. לפני כשנה וחצי היתה לי שעה שלמה ברשת גימ"ל במסגרת התוכנית 'השעה שלי', ומאז התראיינתי כמעט בכל תחנות הרדיו האזוריות.

"לא התעוררתי יום אחד וגיליתי שאני זמר. אבל העיסוקים המקצועיים שלי - שליחות בבלגיה מטעם הסוכנות ו'השומר הצעיר', לימודים והוראת מוזיקה, תפקידים בכירים במפעל, וגם גידול המשפחה והילדים - באו לא אחת על חשבון ההופעות וההקלטות".

האם בדיעבד אתה מצטער על שלא הפכת ל"כוכב"?
אבנר גאנם: "ממש לא. כוכבים הרי נופלים בסוף. תראה כמה זמרים היו ונעלמו. מאוד קשה לשרוד כלכלית בתחום הזה ולחיות רק ממוזיקה. היו לי כמה נקודות שיא בקריירה הצנועה שלי: אהוד מנור שידר אותי בתוכניות שהגיש, ניגנתי בשידור חי שהועבר מבית הנשיא בחג שבועות, אבל כל זה היה לצד הדברים האחרים ולא כעיסוק מרכזי. אני לא מצטער על דבר".

"בית מנגן ושר"
אבנר גאנם נולד לאב שעלה מתוניס ולאם ממרוקו. שתי משפחות הוריו עלו לארץ בשנות החמישים של המאה הקודמת, אחרי שסבלו מרדיפות הנאצים שפלשו בסוף מלחמת העולם השנייה לצפון אפריקה. משפחת אמו הגיעה לבית-נקופה, הסמוך לקריית-ענבים ומעלה-החמישה, שאכלס שורדי שואה מהונגריה ומיוגוסלביה, אליהם הצטרפו שתיים שלוש משפחות ממרוקו ומכורדיסטאן.

"אמי הלכה בגיל 13 לעבוד בבית ההבראה של קריית-ענבים כדי לסייע בפרנסת המשפחה, ושם פגשה את אבי שעלה בגפו לארץ לאחר שכבר הוסמך כלבורנט, ומשפחתו הגיעה מאוחר יותר. הוא כבר שימש אז כרכז התרבות של קריית-ענבים, שאליו הגיע כילד חוץ, ואירח בקיבוץ את הזמרים של אז, ביניהם ברכה צפירה וישראל יצחקי. סבו, אבי אמו, הכריח אותם לבוא ולהתגורר בבית-נקופה - 'כי שם יהיה לכם עתיד כלכלי טוב יותר מאשר בקיבוץ'".

זיכרונות הילדות של אבנר גאנם משופעים בטבע ובחום אנושי, אבל שני מקרים העיבו על האידיליה הזאת. "כשהייתי בן שלוש חלתה אחותי, שהיתה בת שנה וחצי, בדלקת קרום המוח. היה חורף קשה, אל בית החולים בירושלים הגענו אחרי טלטלות קשות וכבר היה מאוחר מדי. זיכרון מותה מלווה אותי ואת הוריי עד היום.

"בגיל שש נסעתי עם הוריי מירושלים לחיפה כדי לבקר את סבתא, אימא של אבא, שהגיעה לביקור ראשון בארץ. ישבתי ליד אימא, אבא ישב מולנו, ופתאום, באזור בית שמש, פילח צר