צילום: קרני עם-עד השאלה "אז מה חדש אצלך?" - שנשאלת רבקהל'ה רובל כל אימת שמישהו נכנס לחנות שלה, "יד אחרת", השוכנת במבואות עין חרוד מאוחד - היא ספק שאלה, ספק הקנטה. רבקהל'ה (כך מכירים אותה כולם), שגילה כגיל המדינה, מתקשה לצחקק למשמע הבדיחה השחוקה המתייחסת למיזם שלה, שבו אלפי פריטים בני מאה וגם צעירים יותר, בני רק כמה עשרות שנים.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
הקיבוצניק הצעיר: "צילמתי את הזעקות שלהם"
המאייר המצליח מהקיבוץ מציג תערוכה חדשה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

"ככל שאני מתחדשת בחפץ או בעיזבון נוסטלגי ו'עתיק' יותר, כך אני נרגשת ומאושרת יותר", היא מודה. "זכיתי להגשים חלום שנמשך כבר עשרים שנה. אני אוהבת את הסיפורים ואת האנשים שמאחורי החפצים לא פחות מאשר את האוסף עצמו". לשאלה אם אפשר לחיות מזה, עונה רבקהל'ה בדרכה: "לא, אבל אפשר לא למות מזה".

צעצוע של אבא
המקום, שאליו עולים לרגל שוחרי העבר וסממניו הארכאיים, בואכה מוזיאון "בית שטורמן" ומשכן האמנות ע"ש חיים אתר, שימש בשנות נעוריה של רובל כמעבדה פדגוגית לפיזיקה וכימיה. "אני לא בטוחה שלמדתי כאן משהו", היא מתנצלת, "אבל ישבתי כאן לא מעט".



המבנה הייחודי, בעל התקרה הגבוהה והקמורה והחלונות המוארכים, תוכנן בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת על ידי שמואל (מילק) ביקלס - אדריכל המשכן לאמנות, שתכנן עוד עשרות מבני ציבור ומוזיאונים בקיבוצים. התכנון הניאו קלאסי נועד להשיב רוח באקלים החם של העמק ולהציף באור רך את חלל העבודה, תוך שימוש בווילונות להאפלה בחצות היום.

שנים רבות עמד זנוח, עד שגאלה אותו רובל מתהום השכחה. כעת הוא מאיים להתפקע מגודש הרהיטים, חפצי הבית והעבודה, עיזבונות משפחה, צעצועי ילדות ומסמכים עתיקי יומין, שחלקם עומדים למכירה וחלקם מוצגים לראווה, כמו היה ארכיון ויזואלי של היישוב הישן. למרות השפע האינסופי משרה המקום על הפוקדים אותו "תחושת בית" מזמינה.

"דרך החנות והאנשים למדתי הרבה על עצמי", אומרת רובל, "ואני גם מאמינה באמירה 'תמונה שווה אלף מילים'. החנות מסמלת את הבית שבו גדלתי - ההורים שלי ומורשתם. אני רוצה לבטא דרך המקום הזה את האהבה, החום והיצירה שסבבו אותי בשנות ילדותי ונעוריי. הוריי עלו ארצה בשנת 1935. כאן נפגשו ונישאו ופה נולדו שלושת ילדיהם, שאני הצעירה ביניהם.

"הם השאירו בית בפולין ולא הביאו עמם דבר, כך שנאלצו ליצור יש מאין. היה להם רק מה שהקיבוץ חילק, אבל היצירתיות היתה טבועה בהם. אבי ישעיהו, שנקרא אז בשם המשפחה סטבינסקי (שהפך לסתוי), היה איש דפוס וחובב ספרות. הוא בנה במו ידיו צעצועי עץ בהשראת דגמים שזכר מילדותו, ו'פנסי קסם', שאליהם העתיק ספרי ילדים שלמים. אמי היתה שם דבר באפייה ובבישול, ובמקביל תפרה בגדי תינוקות וסרגה כל ימיה. בחנות אני מציגה מעט מהצעצועים של אבא, לתפאורה בלבד".

כיצד קמה "יד אחרת"?
רבקהל'ה רובל: "אני לא ממש מתה על השם הזה, אבל בזמנו זה מה שבחרתי. רציתי לבטא את רוח החנות, שהיא אומנם 'יד שנייה' אבל קצת אחרת. לא רק עסק מסחרי אלא גם ארכיון ומוזיאון שחי ונושם נוסטלגיה. אני מטפחת את היפה. במלאות עשור לחנות כתבתי ביומן עין-חרוד מאוחד על ימי בראשית, ואחזור פחות או יותר על מה שסיפרתי אז.

"בגיל ארבעים רציתי ללמוד 'עיצוב פנים' - תחום שלא נחשב אז ל'רנטבילי' בעיני הקיבוץ. לבסוף נעתרו לי ואישרו את לימודיי בתל אביב. רעיון החנות עלה אצלי בשנה האחרונה ללימודים. עם מורה מלווה בניתי 'פרוגרמה', עם כל הסיכויים והסיכונים למיזם כזה - בהנחה שהחנות תעבוד בשיטת הקונסיגנציה, שתמוקם על ציר תיירות קיים, ושיד שנייה זה מוצר שתמיד יהיה קיים. עם סיום לימודיי, ביקשתי להגשים את החלום".



איך התייחסה לזה המערכת הקיבוצית?
"מודה - היה קל מאוד להתייאש ולוותר על רעיון החנות בעין-חרוד הרבה לפני שנפתחה. המון אנרגיה השקעתי בדחיפת 'מנגנוני הבלימה' הצידה. המערכת לא הקלה עליי ביצירת אווירה שעודדה התנסות ונטילת סיכונים. הייתי חדורת מוטיבציה ואמונה ברעיון, ולא ויתרתי.

"ידעתי שאני מאוד רוצה וצריכה את הניסיון הזה, גם במחיר של כישלון. ללא כסף, ועם מעט תמיכה מבית, התחלתי לבנות תשתית למקום. אני ומסגר פנסיונר לקחנו מיטות ברזל ישנות וחלודות של תינוקות שהיו זרוקות בחצר, והסבנו אותן לשולחנות, למשטחי תצוגה, למתלים, לספסלי ישיבה, ועוד. גם משדדה ישנה הפכה למתלה כלים מפואר, כל זה על פי רעיון כולל של יצירת משהו שונה וחדש, והכי חשוב - מקורי שלי, ובעלות מינימלית.

כיוון שהיוזמה היתה שלי וחובת ההוכחה היתה עליי, כל בקשתי היתה חלל ריק. עם השאר ידעתי שאסתדר. אחרי שנה של התחבטויות ובזבוז זמן קיבלתי סוף כל סוף את האישור לצאת לדרך, עם הבנה שמדובר בניסיון לשנ