צילום: מהאלבום הפרטי בסופו של דבר, גם אנשים בלי גיל פורשים לפנסיה, והשבוע זה קרה לאמוץ ברונטמן מאפיקים. הוא מסיים אפוא את תפקידו הרשמי, מורה במגמה (שהקים) לקולנוע ולתקשורת ב"בית ירח" - אבל (רכזי התרבות בעמק, קבלו צפירת ארגעה) בשום אופן לא את מה שהוא עושה כל השנים, ובחדווה גדולה: לשיר ולעשות שמח - לבד, עם מלווה, או בלהקות והרכבים (החל מלהקת הנח"ל, עבור ב"בחורים מאפיקים" ועד מופע של שירי הביטלס, ואחר, של שירים עבריים).

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

עכשיו הוא גם יכול סוף כל סוף להתפנות למה שתמיד רצה, ולא הספיק: לעבוד על אלבום סולו ראשון, כולו שירי משוררים מהקלאסיקה העברית, שהלחין.

חיבה יתרה, מסכים אמוץ, יש לו לישן ולנוסטלגי. "לנוסטלגיה יש כוח חזק, אני חש את זה בתגובות של האנשים", הוא אומר. "אגב, אני גם אוהב מאוד טקסטים עכשוויים ומוזיקה חדשה - עד לפני כמה שנים עוד רקדתי דיסקו עם בני עשרים. היחס שלי לחומרים הישנים הוא כמו לרהיטי רטרו, שיש להם הקסם המיוחד שלהם".



לפני כחודשיים, בשני כנסים חגיגיים שהפיק אתר "זמרשת", בתל אביב ובירושלים, במלאות 110 שנים להולדתו של מרדכי זעירא - העלה אמוץ, עם מלווים, את מחרוזת "חולצה כחולה". כתבו אותה והופיעו איתה לראשונה מיטיה גרבן, לימים מרדכי זעירא, יחד עם דודיק וורטמן ולוי מלינובסקי, שלושתם מהגרעין המייסד (ב-1924) של "קיבוץ השומר הצעיר ס.ס.ס.ר", שב-1932 עלה על הקרקע והיה לקיבוץ אפיקים.

"בתקופת העלייה השלישית", מספר אמוץ, "היו החבר'ה האלה סוג של צוות הווי נודד, שהסתובב ביישובי הצפון, והעלה מעין עיתון חי מזמר, שהיה פרודיה וסטירה על מוסדות המדינה שבדרך - ההסתדרות, המשביר, קופת חולים, סולל בונה, ועוד".
פרודיה וסטירה לא מאוד משוכללות, יש לומר ("שנות העשרים, וגם שנות החמישים, היו הרבה יותר תמימות ולא מתוחכמות", מסנגר אמוץ). קבלו טעימה:

"אצלנו יש מטרה/ בזמן החופשי מכל עבודה/ לבוא עם עיתון לעזרה/ עולה על גזוז, ובטח על גלידה/ חולצה כחולה במפעלה/ תמשוך לבם של כל הפועלים/ חולצה כחולה והיא עולה/ בלי שום ספק על כל העיתונים./ ואם בכיסך אין אף גרוש/ ויש דפיציט ומצב רוח/ חת שתיים אלינו תחוש/ תשב ותשמע וקצת תנוח/ במפעלו של העיתון/ נמסור לכם דין וחשבון/ נודיע על חדשות בהסתדרות ובמוסדות..."

איך הגעת לחומרים האלה?
אמוץ ברונטמן: "במסיבת ה-35 לאפיקים העלו את המחרוזת כמה מהאנשים שעבדו עם זעירא, וגם אני השתתפתי, ומאז זכרתי אותה. בדקתי בארכיון, ולא מצוין מי מהשלושה כתב מה, אבל יש להניח שזעירא כתב את הלחנים, שנשתמרו בפי הוותיקים של אפיקים.

"אגב, לימים, בריאיון טלוויזיה, הוא סיפר איך הגיע למוזיקה. זה היה בילדותו, ברוסיה. הוריו רצו שבתם, אחותו הקטנה, תלמד פסנתר, כמקובל אז, ומיטיה התבקש ללוות אותה לבית המורה. אלא שהיא לא גילתה התלהבות משיעורי הפסנתר, ודווקא הוא התלהב ונכבש, למורת רוחם של הוריו.

"אני העליתי את המחרוזת לראשונה לפני שש שנים, כשאסף ענברי הוזמן למפגש עם חברי אפיקים, בעקבות היציאה לאור של ספרו 'הביתה'. היות שהאווירה בקיבוץ היתה די טעונה נגד ענברי, הצעתי לעשות 'עבודת ריכוך' בעזרת המחרוזת, והוא שמח.

"ביצעתי אותה מהזיכרון, החברים הצטרפו, והאווירה נעשתה יותר נעימה.
אז החלטתי שהשירים האלה ראויים לתחייה. לפני כמה חודשים הקלטתי אותם, שלחתי לזמרשת, והם התלהבו והזמינו אותי להעלות אותם בכנס לכבוד זעירא".

ואיך הפך "חולצה כחולה" להמנון תנועות הנוער?
"הן פשוט אימצו את השיר הספציפי הזה מתוך המחרוזת כולה, ושינו חלק מהטקסט".

השירים במחרוזת יפים בעיניך?
"מאוד. ניכרת בהם השפעה רוסית. איך אמר פעם אחד הרמטכ"לים? השירים העבריים הכי יפים, הם השירים הרוסיים. בכל מקרה, אני שמח שבמושגי המאה ה-21, הצלתי את השירים האבודים האלה".