צילום: רונית דיין פרקל "מלוא הטנא אהבה", ספרו האוטוביוגרפי של שמעון דיין ממשמר הנגב (הוצאת "הדובדבן"), אכן מלא אהבה - לארץ, לקיבוץ, לעליית "עזרא ונחמיה" שאיתה הגיע ארצה, לחברים מחברת הנוער, מבית הספר, מהצבא, למי לא.

עוד על ספרים של קיבוצניקים:
ספרה החדש של יונה טפר: אימון להתבגרות
ספרו האוטוביוגרפי של זאב צחור: כשטבנקין כעס
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

מה זה, אינך יודע לכעוס? לשנוא?
שמעון דיין: "למה לכעוס ולשנוא? אני אדם חיובי, אופטימיסט. כל ההוויה שלי אהבה".

הוא (74) יליד העיר חלב שבסוריה, שנסע עם משפחתו להיפרד מסבו בעיראק, וממנה עלה כילד ב-1951, עם עוד אלפים מעולי עיראק, ויחד איתם התגלגל - "עבר", בשפתו נטולת המרירות - בין מעברות שער עלייה, פרדס חנה ונס ציונה. לימים התיישבה המשפחה ביפו, ואילו הוא הצטרף לחברת נוער במשמר-הנגב.



מכל הקבוצה - כולם מזרחים, רק שני רומנים - נותר יחיד בקיבוץ. "מצא חן בעיניי, אהבתי את המקום ואת האנשים. המשפחה לחצה שאעזוב, הרבה שנים כעסו עליי שנשארתי. מזרחים, אתה יודע, לא אוהבים קיבוץ".

ולחבריך, שעזבו, לא היה טוב?
"היה טוב, אבל כבר אחרי שנתיים בקיבוץ המשפחות התחילו ללחוץ שיעזבו, שיבואו לעזור בבית, אז לא היתה להם ברירה - ועוד לפני הגיוס לצבא לא נשאר בקיבוץ אף אחד, רק אני. התגייסתי, הייתי בנח"ל מוצנח, וחזרתי לקיבוץ".

והיה לך נוח, מזרחי יחיד בקיבוץ?
"לא רק נוח, טוב! בכלל לא הרגשתי מזרחי, ואת המושג 'אפליה' למדתי רק בגיל 25. אהבו אותנו בקיבוץ, והתייחסו אלינו מצוין. ממש ההיפך ממה שתיאר אלי עמיר ב'תרנגול כפרות', על חברת הנוער שלו במשמר-העמק. הרגיז אותי מה שהוא כתב.

"כאן עשו הכל כדי שנישאר ונרגיש טוב. אפילו שלחו מצרכי מזון למשפחות שלנו בעיר. הקיבוץ היה אז צעיר, בן חמש-שש, היה מחסור בידיים עובדות, אז המזכיר ביקש מאתנו לעזור בחקלאות. וככה, אחרי חצי יום עבודה, וחצי יום לימודים, היינו יוצאים לעבוד עד שעות הערב, בבצל, בכותנה".

לא הרגשתם מנוצלים?
"בכלל לא. להיפך. שמחנו שצריכים אותנו, ונתנו לנו מתנות: על העבודה בבצל, כל אחד קיבל עט נובע וקסת. אתה יודע מה זה היה בשבילנו? ועל העבודה בכותנה קיבלנו שעונים. מאוד רצינו להיות דומים למדריכים שלנו, ששירתו בפלמ"ח. שמענו את הסיפורים שלהם, שביום לחמו, ובלילה סחבו תרנגולות מהלול".

לכם נשאר רק לסחוב מהלול.
"לא, זה לא עשינו, אבל כל שבוע היינו מדליקים מדורה, צולים תפוחי אדמה, מבשלים תה. הבאנו פירות מהבוסתנים בסביבה, שרנו. הווי".

בנערותו למד מסגרות וחרטות, אבל עבד שנים בפלחה. אחר כך נשלח להקים את סניף "הנוער העובד" ברמת אביב, חזר לפלחה, ניהל את המסגרייה, ובשנת 2000 עבר הסבה מקצועית והיה לטכנאי מחשבים, בעיקר כדי לעזור ולהדריך את החברים הוותיקים ברזי המחשב. למענם גם נאבק, עם בוא ההפרטה, שיוחרגו מהכלל ויוכלו להמשיך ולהתנהל בדרך השיתופית.

עדיין לא ברור מהי האהבה שממלאת את הטנא.
"תראה: הוריי, ורוב העולים מעיראק, השאירו אחריהם הרבה רכוש. הכל הוחרם, נשארו להם רק בגדים להחלפה. הבטיחו להם ארץ זבת חלב ודבש, והם הגיעו ישר לתקופת הצנע, חיו בדלות, על תלושי מזון, ולמרות הכל הם לא התלוננו,
אהבו את המדינה ואת המנהיגים, ואמרו: באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה. הכל באהבה.

"אחר כך, כמו שסיפרתי, קיבלנו הרבה אהבה בקיבוץ. בטירונות במחנה 80 היינו עם גרעין של 'המחנות העולים', חבר'ה נהדרים, והיו בינינו יחסים נהדרים. כשאתה מקבל חיבה ונותן חיבה, אתה מוקף אהבה. כמובן שיש דברים מרגיזים, אבל אני לא לוקח ללב, כי אם אתרגז, מה זה יעזור?"

בקיבוץ אוהבים אותך?
"אני מניח כך. עד היום קוראים לי שימעל'ה".