צילום: דוד קרסנטי רעש האדמה האימתני שטלטל את נפאל ושכנותיה באפריל השנה, טלטל גם את סער בלכר (26) מבית השיטה. לראשונה בחייו קיבל החלטה גורלית: להעמיס תרמיל על הגב ולצאת לבד לקטמנדו כדי לצלם את מראות ההרס.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
המאייר המצליח מהקיבוץ מציג תערוכה חדשה
כבוד כפול: פרס מפעל חיים לסופרות מהקיבוץ
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

ב-12 הימים ששהה שם צילם אלפי תמונות, מתוכן בחר 25 המוצגות בימים אלה במועדון "המרחב" בקיבוצו, בתערוכה "עד הפעם הבאה" (נעילה: 30.9), שכבר הוזמנה גם לפסטיבל בעפולה ולגלריה במעגן מיכאל, ועוד היד נטויה.



לעזור במקום לצלם
המסע שעשה לשם היה גם מסע אישי, פנימי. בלכר, צלע מרביעיית בנים(!), הגיע בנפאל לתובנות חדשות על עצמו, על יכולותיו, על כישרונותיו, על זהותו האישית. "כשצפיתי במראות החורבן בטלוויזיה ידעתי שזה מה שאני רוצה - להיות שם", אומר בלכר, תוך שהוא חושב ובורר את המילים.

"הסביבה הדוקומנטרית מושכת אותי. איש לא שלח אותי, ולא נשלחתי מטעם אף אחד, לא מטעם הצבא ולא מטעם עמותות סיוע כלשהן, הכול היה עליי: הארגון, האריזה, מה לקחת ומה לא, לוחות זמנים ומקומות, הכול באחריותי. כן, היו לי פרפרים בבטן, היו לבטים, היתה הרבה אי ודאות. לא ידעתי מי יקבל אותי שם, ואיך אסתדר עם כל הכאוס שייפול עליי. אבל התשוקה להיות שם גברה על כל החרדות, עליתי על מטוס והגעתי לקטמנדו".

12 ימים שהה בלכר בעיר החורבן שספגה את המכה הקשה ביותר, 7.8 בסולם ריכטר. מעל עשרת אלפים הרוגים וכפליים מזה פצועים. "בימים הראשונים 'יריתי' כמו פסיכי", הוא נזכר. "רק אחר כך, עם ההתרגלות למראות ולריחות - אתה נרגע, לוקח נשימה ומחפש את זוויות הצילום המעניינות.

"פעלתי בסביבה שהוציאה ממני את הזעקה הקיימת בי. צילמתי את הזעקות שלהם, הרגשתי שאני בתוך אירוע היסטורי. לא נעים להגיד", הוא אומר, "אבל אני קצת מחכה לאסון הבא... בנסיבות כאלה אני בא לידי ביטוי מרבי".



כשאתה רואה פצועים המתחננים לעזרה, האם אתה ממשיך לצלם או ניגש לעזור?
סער בלכר: "זו שאלת השאלות. בקורס צילום של זיו קורן דיברנו רבות על הסוגיה הזו. הבנו שלצַלָּם אין כל יכולת לסייע. ברגע שקורה אסון, כל כוחות החילוץ המקצועיים מגיעים לשטח, ואז הצלם הוא סתם גורם מפריע. אז המשכתי לצלם - נשים, ילדים, בתים הרוסים. חיפשתי תמונה שתספר סיפור. אבל ההתלבטות הזאת תמיד קיימת, ולא פעם קרה שהגשתי עזרה במקום לצלם".

"הימים בקטמנדו המדממת נראו לי כמו ארבעה חודשים ארוכים. איבדתי את תחושת הזמן. הייתי בתוך חוויה עוצמתית שנצרבה בי עמוק בנפש, שהוציאה ממני כוחות חדשים כמו התגברות על הפחד, ביטחון ביכולתי, גמישות, דריכות - תחושות טובות", הוא מעיד. "נפאל היא מדינת עולם שלישי, ענייה, אך מאוד סימפטית. אנשיה שלווים, לא רודפים אחרי שום דבר. אנחנו כאן לא יכולים להבין איך הם חיים בצורה כזאת..."

במהלך שהותו בנפאל נפל בלכר למשכב כתוצאה מפריצת דיסק חוזרת, שהפעם נבעה מנסיעה ארוכה לכפר נידח. הוא קיבל טיפול בבית החולים הצבאי מרופא ישראלי שהזריק לו זריקות והעמיד אותו על הרגליים. "לראות את המשלחת הישראלית בעבודה", אומר בלכר, "זו גאווה לאומית, זה רצון להיות שייך לעם הזה. גם זאת היתה תחושה שהתחזקה".

"יש תמיד פחד"
מהסטודיו שלו בקיבוץ מספר בלכר על דרכו לעולם הצילום. הוא למד בתיכון "עמק חרוד" במגמת קולנוע, והמשיך בבית הספר "גליץ" בחיפה, שם רכש את יסודות הצילום. עוד מעט יסיים קורס נוסף, עם הצלם בעל המוניטין זיו קורן, בתל אביב.

כשבלכר מצלם, הוא "בתפקיד", לדבריו. כול כולו מרוכז בחיפוש אחר הפריימים המשמעותיים.
הוא מביא עבודות נקיות, ללא בימוי וללא פוטושופ. "אני שמח לראות איך אנשים עומדים ליד הצילומים שלי ונותנים פרשנויות שונות לאותו צילום", הוא אומר.

היום, כשהתערוכה שואבת אליה מבקרים רבים, יודע בלכר שאם שוב יוליך אותו הקול הפנימי אל זירה דומה, כבר יהיה מצויד בידע ובניסיון קודמים. "בהתרחשויות קיצוניות יש תמיד פחד", הוא מסביר, "אבל מאחורי הפחד מסתתר המון, ולשם אני צריך ללכת!"