צילום: אבי רוקח הרבה קיבוץ (האידיאה והפרקטיקה, החלום וההתפכחות האישיים) יש באוטוביוגרפיה המרתקת של זאב צחור "היינו התקומה" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד"), וגם מכל טוב ועניין: זיכרונות ילדות ונעורים בבית ההורים הרביזיוניסטים בנתניה של תקופת המנדט; מהשירות הצבאי, סדיר ומילואים, ומארבע מלחמות; מהאקדמיה - כסטודנט, כמרצה וכפרופסור; מהירידה לנגב, מהעבודה עם בן-גוריון, מייסוד ומניהול מכללת "ספיר" ("ארץ אהבתי"), ועד מבצע "צוק איתן", שבעיצומו, על גג הספרייה של המכללה, נכתבו השורות העגומות החותמות את הספר.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
הקיבוצניק יוצא הסיירת שחקן ומנחה סדנאות לנוער
הקיבוצניקית ברומן אמיץ: תמיד לנחות על הרגליים
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

"לא התרחשו בחיי דרמות גדולות, תודה לאל", כותב צחור במעמקי ספרו, "אין לי סיפור אישי המצדיק פרסום אוטוביוגרפיה, אין לי קשרים בצמרת..." נניח. אז למה בכל זאת כתב? "סיימתי את תפקידי בספיר", הוא משיב טלפונית, "היה לי זמן פנוי, והרגשתי שיש לי לא מעט זיכרונות ומחשבות לשפוך לתוך הלפטופ".

ומה שנשפך לתוך הלפטופ אינו רק האוטוביוגרפיה של צחור - פרופסור להיסטוריה בת זמננו - אלא גם מעין ביוגרפיה אלטרנטיבית של מדינת ישראל, או של מי שכינו האבות המייסדים "דור התקומה".



את השם זאב העניקו לצחור הוריו, כמחוות הערצה לזאב ז'בוטינסקי, שבהשראתו, ובעזרת ערי בנו, נטש האב את בית הוריו החסידים במונקץ', לטובת הציונות.

מיד עם עלותם ארצה יירתמו ההורים לפעילות נלהבת בשורות האצ"ל (האם הכינה לסרג'נטים הבריטיים את סעודתם האחרונה במחבוא בטרם נתלו בידי האצ"ל, האב היה מעורב בפרשת אלטלנה). מכאן גם הזעזוע שגרם להם המרד של בנם, שבילדותו הצטרף ל"נוער העובד", ובכיתה י' החציף והקצין, והיה ל"ילד חוץ" ברמת-הכובש.

פרקי רמת-הכובש, המתבססים גם על קטעי יומנים מאז, הם מהיפים והמשעשעים בספר. יש בהם תיאורי הווי ומשובות נעורים, ויכוחים אידיאולוגיים לוהטים, נגיעות ארוטיות, וכמה תובנות.

"בבואי לקיבוץ", כך צחור, "חשבתי שאני מצטרף לחבורה של מתקני עולם, יוצרי 'האדם החדש'... המרד של אבא ואימא בהוריהם ביטא כמיהה ל'נורמליות', שאיפה להיות ככל העמים. אני מרדתי בהם מתוך כמיהה למשהו נשגב מהנורמלי... הקיבוץ התחבר עם המהפכה, ושניהם יחד עם חברת הנעורים העצמאית, המורדת, המציעה עצמה כדרך לעולם כולו. התאים לי".

המציאות הקיבוצית, גילה, היתה שונה לחלוטין: "דיברו על טרקטורים, על בנות, אף אחד לא דיבר על מהפכה. אחרי האכזבה שלי הסברתי לעצמי שאנחנו פטורים מדיבורים על מהפכה. אנחנו המהפכה".

כמו לרבים אחרים, גם לצחור ולרבקה אשתו, הורים לעדי הקטן, היתה הלינה המשותפת העילה לעזיבת הקיבוץ, אבל לא הסיבה היחידה. "מה שהתפוגג, היה הלהט. לאחר הצבא נעלמו מהיומן שלי המילים הגבוהות, ביטויים כמו 'תיקון האדם', או 'חברה חדשה'... אולי האוונגרד לא חייב להסתער על בריקדות, אולי המהפכה האמיתית היא היומיום הפשוט בקיבוץ, ואולי בכלל לא צריך מהפכה, ולמה בכלל לכתוב עליה".

ועם זאת: "רמת-הכובש היא ה'אלמה מאטר', ארץ האם. לימים הרחקתי נדוד, אבל היא היתה ונשארה לי מולדת. בכל גלגוליי שבתי אליה כמופת למה שראוי להיות בית, קהילה, תרבות, עבודה. המילים הנשמעות כמו פאתוס גבהני, מבטאות געגוע עמוק...".

מלחמת ששת הימים, כותב צחור בהמשך, "היתה קו פרשת המים של המדינה, של הקיבוץ, שלי, ולא בגלל הקרבות... השפיעו עליי קשה הכיבוש, המפגש עם הערבים, והשינוי המהיר שהתחולל בחברה הישראלית... הגבול שהתרחק לפתע מבתי המשק, המוני המתנדבים שמילאו את בריכת השחייה.

"עד המלחמה האמנו שרמת-הכובש היא טבור העולם, ופריז היא דקדנס. חשבנו שאנחנו המלח של החברה האנושית כולה, ופתאום העולם זרם דרכנו, והוא שונה מכל מה שדמיינו... להיות צעיר, אין פירושו להעמיס עול כמו זה שהעמסנו על עצמנו, אלא דווקא לפרוק אותו".

את מה שמספר צחור בהמשך, לא יאהבו זקני "הקיבוץ המאוחד": "כל הימים תהה בן-גוריון (שצחור היה מזכירו האישי בערוב ימיו - א"ל) על עוצמתו הגדולה של טבנקין. שנות הארבעים, כאשר הסתבר לו שטבנקין שולט בפלמ"ח, במוסד לעלייה ב', בתנועות הנוער החלוציות, בתנועת הקיבוץ המאוחד, ושהשפעתו מכרעת על מיטב הסופרים והאמנים, שאל את שאול מאירוב, לימים אביגור, ראש המוסד לעלייה ב', מהיכן שואב טבנקין את השפעתו המכרעת על הצעירים.

"אביגור התחיל להסביר במה אין כוחו של טבנקין גדול: אין כוחו בתיאוריה, גם לא בלימוד ולא במדינאות. הוא חסר לחלוטין כושר ארגון, אינו יודע לתכנן מהלכים, אי אפשר לסמוך על דברתו, הוא איש ריב ומדון, דורש מחניכיו נאמנות מוחלטת אבל אינו נאמן להם, הוא אינו מקיים את אורח החיים לו