צילום: יאיר קויפמן לא מכבר, לאחר סדנה שהעבירו אוהד הול ולירון בן-שלוש בתיכון בשרון, ניגשו אליהם שתי תלמידות וסיפרו להם על תלמידה, חברתן, ששרויה במצוקה, נפגשת עם בחור מבוגר, הולכת לאיבוד.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
הקיבוצניקית ברומן אמיץ: תמיד לנחות על הרגליים
מוזיאון בית שטורמן מתחדש לאחר משבר תקציבי
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

"אנחנו לא גורם פסיכולוגי או טיפולי", אומר אוהד, "ואיננו יכולים לפעול, אבל הצענו לבנות לדווח על המקרה ליועצת החינוכית. בעוד אנחנו מדברים, נודע שהתלמידה ממתינה בטרמפיאדה, בדרכה לאן שהוא.

צוות של בית הספר מיהר, שלח רכב והחזיר את התלמידה, והיא נכנסה להליך טיפולי. לאחר מעשה התקשרו אלינו מבית הספר, והודו לנו בחום על ערנותנו. אין תמורה יותר גדולה מזו לפעילות שלנו".



הוא יליד קיבוץ חצור (36), שלאחר השחרור מהשירות ביחידה מובחרת עשה שבע שנים במרכז, וטיפח את אהבתו ונטייתו לתיאטרון: למד משחק אצל ניסן נתיב, שיחק בהצגות נוער, התנסה בקולנוע (הסרט העלילתי "חדר 514"). לפני חמש שנים שב דרומה, לקיבוץ, ואתו משפחה - אישה ושני ילדים, "עוד רגע מצטרף השלישי".

התלבטת לגבי החזרה?
אוהד הול: "מאוד, בעיקר בגלל העניין המקצועי. הרי ברור שבדרום הסיכויים לעבוד, להתקדם, ליצור קשרים בתחום התיאטרון, קטנים בהרבה מאשר במרכז".

מה הכריע לטובת החזרה?
"הכיף שאני מרגיש כאן, ובעיקר החינוך הטוב לילדים".

גם לאישה טוב?
"אשתי ירושלמית, ובשיחות הרבות שהיו לנו בנושא, היא היתה זו שהכריעה בעד".

היא עדיין מרגישה כך?
"לחלוטין. לשנינו טוב כאן מכפי שדמיינו. בעצם, היה ברור שיהיה לנו טוב, העיב רק החשש מהבחינה המקצועית, אבל הרווח עולה על החסרים".

את החסרים ממלא אוהד במסגרת "מציאות אחרת; סדנאות משנות חשיבה" - חברה שהקים בן קיבוצו, חבר ילדות, יאיר קויפמן. "שנתיים הוא ישב עליי, 'בוא נעשה משהו יחד', עד שהשתכנעתי.

לירון, השחקנית אלינור קוגלר ואני, פועלים בבתי ספר למניעת התנהגויות סיכון - עישון, אלכוהול, סמים, הטרדה וניצול מיני - אבל בצורה חווייתית, ממקום נחמד ומעניין, שיתפוס את בני הנוער".

על פי שיטתם, "משחק מכוון", הם בוחרים ומאתרים, בשיתוף עם הצוות החינוכי של בית הספר, בעיות רלוונטיות שדורשות טיפול. בהמשך הם נפגשים עם נציגי התלמידים שבחר הצוות החינוכי, ומשוחחים אִתם על ניסיונם ועל חוויותיהם האישיות. מחומר הגלם הזה נבנות סצנות שאותן מעלים יחד, השחקנים ונציגי התלמידים, מול השכבה כולה.

"הקונספט הזה", אומר אוהד, "מאפשר לנו לפגוש אלפי תלמידים בשנה. הוא מקרב את התלמידים, פותח ומחבר אותם חזק לנושאים הנדונים, ומאפשר דיון פתוח, הסקת מסקנות והפקת לקחים. מבחינתי, אישית, יש כאן חיבור של כל אהבותיי - אמנות, תיאטרון, חינוך, ועבודה מתקנת עם נוער".

לצד הפעילות הזאת, מעלה אוהד הצגת יחיד - "להשתנות" ("להב-הפקות"), העוסקת בנער, שבעקבות מות אמו, ויחסה השלילי של החברה כלפיו, הופך לאלים, מסתבך ומידרדר.

"ההצגה הזאת מתקשרת אצלי לכל מיני נקודות בחיי", הוא אומר. "חיים סרנביץ',
הבמאי וכותב ההצגה, החליט לקחת דווקא אותי, שלא נראה כאחד שיסתבך בסיפור כמו זה שבהצגה.

"אני מעביר בה, ובשיחה שאני מקיים אחריה עם הקהל, את המסר - שזה יכול לקרות לכל אחד. כל אדם עלול למצוא את עצמו בנקודות שפל, בתקופות קשות בחיים, והשאלה היא איך מתמודדים עם תקופות כאלה".

קיבוצניק, יוצא סיירת. הידרדרת פעם?
"כילד וכנער גדלתי בחינוך המשותף בקיבוץ, שאישית היה לי מאוד טוב, אבל החופש הרב, והגיל, הביאו אותי ואת חבריי לא פעם להסתבך בסיטואציות של אלימות, גניבה ומעשי שובבות כאלה ואחרים.

"אחי הגדול, שנתפס באירוע כזה, סחב אתו במשך תקופה תיק במשטרה, שהשפיע על המשפחה, על השירות הצבאי שלו ועל נקודות נוספות בהמשך חייו".