צילום: שלי בוהארון שנים כה רבות היא אתנו, "מקהלת האיחוד", הישגים כה רבים רשמה, על במות כה רבות הופיעה, בארץ ובחו"ל, ושבחים אין-ספור קצרה - עד שנדמה כי היתה ושרה כאן מעולם. לפלא הוא, אפוא, שעדיין יש מי שזוכרים, פחות או יותר, את נסיבות הולדתה, ופלא על כל פלא - שאחדים מהזוכרים עדיין שרים בה, ובימים אלה זוכים לציין את שנתה השישים.

עוד על תרבות ואמנות בקיבוצים:
על הבמה ביער: קבלו (גם) את דודו זכאי
רונית איפרגן זכתה בפרס הראשון בפסטיבל בפולין
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

בחג השבועות (22 במאי) תפתח המקהלה את פסטיבל אבו-גוש ה-47, יחד עם "תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית", בביצוע הרקוויאם מאת כרוביני, מוטט 115 ("תהילים קט"ו") של מנדלסון, ועיבוד של שאול גלעד ל"עטור מצחך", של אברהם חלפי ויוני רכטר.

אז איך באמת נולדה המקהלה? נקרא לנערה (80), אסתרק'ה לין מכינרת, ונשאל את פיה. אסתרק'ה היתה מראשוני המצטרפים, כשהשתחררה מהצבא, ב-1955. השכלה מוזיקלית? לא יותר מלימוד נגינה בפסנתר, מגיל שש עד גיל 13, ושירת סולו באירועי התיכון ב"בית ירח", מדי פעם.

"באתי כי רציתי לשיר, והמקהלה היתה אז הכתובת היחידה לאנשים כמוני", היא מספרת. "רובם לא היו צברים, אלא יוצאי אירופה בעיקר, שגדלו והתחנכו על אהבת המוזיקה. 'מקהלת הקיבוץ המאוחד', שקמה בסמיכות זמנים, דעכה כעבור זמן קצר, ו'מקהלת הקיבוץ הארצי' קמה רק שלוש שנים מאוחר יותר. תופעת חבורות הזמר, שפורחות כיום תחת כל עץ רענן, לא היתה נפוצה עדיין, כך שמקהלת האיחוד - זה מה שהיה".

בשנותיה הראשונות נהגה המקהלה להתכנס מדי כחודשיים, באחד מקיבוצי האיחוד. שבוע ימים עסקה בלימוד החומר ובחזרות, ובסופו גמלה לקיבוץ המארח בקונצרט חגיגי - ו"מלהיב", על פי מקורות עתיקים.





על המייסד, המעבד, והמנצח הראשון, המשופם והתזזיתי, יהודה שרת מקיבוץ יגור (שהיה חבר ותושב בקיבוצים נוספים), אומרת אסתרק'ה: "ראיתי זכות גדולה, ולו רק לנשום לידו. הוא היה איש מדהים. תופעת טבע. לא פשוט היה לעבוד אתו, היה קפדן ודקדקן, תיאטרלי ונוטה להתפרצויות, אבל בזכותו נהיינו מקהלה איכותית".

על נסיבות הפרידה משרת, האב המייסד והמכונן, לא ששים במקהלה לדבר. גרסה אחת אומרת שכשביקש דן בן אשר, המנהל הארגוני שמינתה התנועה למקהלה, לכפות על שרת לעבוד עם שני מנצחי משנה, אבנר איתי (בן כפר-גלעדי) ויעל תבורי (אפיקים) - נפגע שרת, כעס, איים, מחה, וב-1962 פרש בלב כבד. איתי אכן נכנס לנעליים גדולות, אך לא טבע בתוכן - אדרבה, הרחיבן למידותיו.

תחת הניצוח שלו ושל תבורי תכפו התכנסויות המקהלה, והתקיימו בסופי שבוע, מדי שבועיים-שלושה, בתנאים חלוציים-משהו: "היינו נוסעים, הלוך וחזור, באוטובוסים מקצווי ארץ, והלינה היתה בבתי הילדים שפונו לכבודנו, בתוך שקי שינה שהבאנו אתנו. במשך שנים", חושפת אסתרק'ה, "פקדו אותי חלומות ביעותים בלילות: אוי, שכחתי את התווים, לא הבאתי אתי את בגדי ההופעה, התבלבלתי בין החדרים, כולם כבר עלו לבמה, ואני בפאניקה, מחפשת את המשקפיים שלי..."

פרופ' אבנר איתי, שעבד עם המקהלה 35 שנה, הטביע בה את חותמו והעלה אותה לרמתה הגבוהה, העביר את השרביט לרונן בורשבסקי, פרופסור בביה"ס למוזיקה באוניברסיטת תל אביב, אסיסטנט של זובין מהטה בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, ומנצח על מקהלות ותזמורות נוספות בישראל, בארצות הברית, ביפן ובאירופה - המנהל המוזיקלי והמנצח של מקהלת האיחוד ב-16 השנים האחרונות.

ברבות השנים הופיעה המקהלה תחת שרביטם של גדולי המנצחים, ביניהם: זובין מהטה, דניאל ברנבוים, ג'יימס לווין, קורט מאזור, גיאורג שולטי, פרידר ברניוס, גארי ברתיני, מנדי רודן, נועם שריף, יואב תלמי ואבי אוסטרובסקי.

"כולי אושר"
ותיק במקהלה רק מעט פחות מאסתרק'ה הוא טוביה נאור, מיטבתה. כשהצטרף, ב-1959, הגיע טעון אהבה לשירת מקהלה - עוד מקיבוץ הולדתו, מסדה, שם נהגו הוריו, עם חברים אחרים, להתכנס בחדר האוכל ערב בשבוע, אחרי שעות עבודה ארוכות, ולשיר בניצוחו של משה ביק.

"יום אחד", מספר טוביה (בחוברת שיצאה לכבוד יובל המקהלה, ב-2005), "שב אבא מכנס מקהלות בעמק, ובפיו שם חדש: יהודה שרתוק (לימים שרת - א"ל). ראשית שנות החמישים, אני כבר נער, ומתלווה לאבי לכנס ברמת-דוד. שם נגלה לפניי יהודה בכבודו ובעצמו... שנה לאחר מכן, אשמורת תיכונה. זה עתה סיימתי חליבת לילה ונכנסתי למקלחת הציבורית, להיפטר מריח הזבל. בירכתי החדר עומד לו יהודה בתחתוניו, ומכבס בגדיו. הוא נראה לי כחסר בית, בודד ומיוסר. נקשרה שיחה. יהודה בא להכין את מקהלות העמק לביצוע הגדת הפסח של יגור בפסטיבל עין-גב. הוא מגייס אותי בו במקום לעזרה בלימוד הקולות, ובתמורה כותב עבורי תפקיד לחלילית במסכת בר-מצווה, עם ההקדשה: '