צילום: יעל שלח איני שוכח אותה נסיעה לילית בגליל, ביוני של 2010: חרמש ירח כתום נתלה על הרי נפתלי, טובל בזוהר כוכבים, רוח חמימה נשבה מבעד לחלונות המכונית וערבלה צלילי זמר עצוב באנגלית, ששר מן הקלטת קול לא-מוכר, רגיש, גבוה, צלול, מלווה בפריטת מיתרים - כאילו הואילה יד נעלמה לברור ולהתאים פסקול ראוי לעטר בו את הנסיעה הקסומה ההיא. מה זה-מי זה, ששר ככה? שאלתי את אלי, הנהג. נחש! אמר. ארט גרפונקל? ניל יאנג? ניסיתי. אלי צחק, הגביר את הווליום, והצטרף בהמהום לשירה. כך התוודעתי לראשונה אל הסינגר-סונגרייטר הישראלי-קיבוצניק-שמוצניק ("השומר יודע לשיר..."), גבע אלון.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

לאחרונה, קצת באיחור (אחרי 15 שנות פעילות מוזיקלית, כמה שנים טובות - און-אנד-אוף - בחו"ל, וארבעה אלבומי פולק-רוק מצליחים באנגלית), נפגשנו לריאיון קצר לרגל צאת תקליטו הראשון בעברית, "תהיי איתי". השירים של גבע, שאת כולם כתב והלחין בעצמו (הפקה מוזיקלית: עמיר לב), הולמים את המראה שלו - גבעולי, שברירי, מופנם - ועל רובם שורים מלנכוליה מאופקת, וגעגוע.

לא כל התמלילים מהוקצעים ומלוטשים לעילא, לפעמים סתומים משהו, זורמים בזרם התודעה. גם הביצוע מאופק, כמעט מהוסס, ובכל זאת (וגם בזכות זאת) הם כובשים את הלב באמת ובישירות הכנה שלהם - מזור לנפש, שנקעה מחרוזי חרטה (כפיים-ידיים) ומסרנדות בולשיט (לאלוהיי, לאימא, לאהובה שהלכה לאחר...).

"וואללה, אני יכול לשיר"
ארץ ישראל נוכחת מאוד באלבום (שלא במפתיע, הוא מוקדש לאריק איינשטיין), לא פחות משנוכחות קליפורניה, והאמריקנה בכלל, באלבומי התקופה האמריקנית של גבע ושל להקתו "The Flying Baby ". זו ארץ ישראל שהייתה יכולה להיות, או שרק נדמה לנו שהיתה, או שאנחנו רוצים שתהיה. גם לקיבוץ יש בה, ובאלבום, נוכחות חזקה, הרבה יותר מאשר בישראל בת-זמננו. גבע נולד באחד כזה, מעברות, על גדות האלכסנדר, בן לגדעון, יליד הקיבוץ ("ששר רק במקלחת") ולאורה ("שרוקדת יפה"), בת בית-אלפא.

חוויית הלינה המשותפת - איך אפשר בלעדיה? - ממנה הספיק גבע לטעום רק עד כיתה ב', טרם המעבר ללינה המשפחתית, הניבה שיר יפה ועגום במיוחד: "הייתי שוכב במיטה הגדולה/ ילד קטן/ מחכה שהזמן יעבור/ מתגלגל אל הקיר/ וחוזר לחלון/ הידיים עמוק בכיסים/ לא לחשוב, לא לחשוב./ תלחץ על הכפתור האפור/ ותבוא ציפור/ כנף צבעונית בלילה שחור/ ותדליק את האור" ("הכפתור האפור").

אתה מאלה שהלינה המשותפת היתה להם טראומה?
גבע אלון: "בכל אופן, לא בזמן אמת. דווקא אהבתי את זה. אפילו מחינו כשביטלו את הלינה המשותפת ועברו למשפחתית. רק בדיעבד הבנתי שכמה בעיות שאני סוחב אתי, קשורות בלינה המשותפת - סוג של נכות תקשורתית, קושי להיפתח לאנשים, לחלוק אִתם מחשבות ורגשות. צריך פרספקטיבה כדי להבין כמה אבסורדי ולא נכון היה עניין הלינה המשותפת, והכפתור, שאולי בכלל היה אדום, ולא אפור. כשילד מתעורר בלילה מבוהל, או נמצא במצוקה, ואין אימא לצדו, והוא צריך לגשת לאינטרקום, ללחוץ על כפתור, ולבקש מהשומרת או מהשומר שיבואו, ומקבל נביחה: 'מי זה?' ורק אחרי מסירת הפרטים הנדרשים מגיעים אליו, וגם זה לא תמיד... אז כן, אולי זה טראומטי, אבל לא משהו שדפק לי את החיים".



אל הגיטרה, בת לווייתו הנאמנה, התוודע בגיל 12, ואת השיעורים הראשונים קיבל ממורה שלימד במוסד החינוכי. פתאום גילה גם שהוא מסוגל לצרף כמה אקורדים, ללחן. "זה היה קסם מדהים", הוא אומר. אחר-כך, כנער, שכבר מאמין ביכולתו לנגן ולהלחין, עדיין לא האמין ביכולתו הווקאלית. "חשבתי שאני צריך למצוא מישהו שישיר, ואני אלווה אותו. כשלא מצאתי התחלתי לשיר בעצמי, ושוב הופתעתי: וואללה, אני גם יכול לשיר".

בכיתה ח', עם שניים מחבריו, באה הפריצה הגדולה, כלומר, הקטנה: הקימו להקה, ואחר כבוד הוזמנו להופיע באירוע בית ספרי. "היינו ברירת מחדל, כי הלהקה הבוגרת, הפופולרית, זו שתמיד הופיעה באירועים, לא יכלה משום מה להופיע. נורא התרגשנו, עלינו עם חומר מקורי, ואני שרתי, גם כן כברירת מחדל".

איך התקבלתם?
"בסדר. יותר לא הזמינו אותנו..."

וכשהגיטריסט השני מלהקת הזאטוטים, דווקא הוא, הוזמן להצטרף ללהקת הבוגרים, לקח גבע את עצמו ואת הגיטרה בידיים ונכנס למשמעת ברזל: שש-שבע שעות נגינה מדי יום. בגיל 17 הוזמן לנגן בהרכב שאולתר כדי להחליף את התקליטן בנשף פורים המסורתי. מכאן, ב-98', צמחה ה"פליינג בייבי", שלאחר תקופת הופעות בארץ, ושני אלבומים, שהראשון מהם נגנז - פרשה כנפיים, המריאה, ופצחה בקריירה אמריקנית. "היה כמעט מתבקש לנסוע", אומר גבע. "כל חיי גדלתי על מוזיקה אמריקנית - 'נירוונה', 'קווין', הנדריקס, ה'סטונס'..."

וניל יאנג.
"כמובן. לא עוזבים אותי עם ההשוואה אליו. שיהיה. היא מח