צילום: יד יערי ביום ראשון, 25 באפריל 1948, התערבבו בחללה של תל אביב רעמי מלחמה ושמחת חג: בשעה 16:00, ברחוב ברנר 14, נפתחו הוועידה הרביעית של הסתדרות "השומר הצעיר" בארץ ישראל, וגם "תנועתנו בקפריסין". "בחוץ רוטט האוויר מרעמי המרגמות ומפצפוץ מכונות הירייה", התפייט, נלהב, מבקר האמנות של "על המשמר", "וכאן, באולם הערוך בטוב טעם, צופים מבקרים רבים בעבודות, שגם הן באו מהחזית - חזית ההעפלה. יפות הן העבודות - פסלים, חריטות, תבליטים, כלי שולחן, צעצועים, תיבות תכשיטים, ציורים וכרזות..."

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

למי שהחמיצו את התערוכה ההיא (מילא את הקרבות על כיבוש יפו, מילא את הוועידה הרביעית של מפ"ם) לפני 67 שנים, נקרית עתה הזדמנות נוספת, אבל היא מחייבת קפיצה אל השכנה ממול, קפריסין. שם, בניקוסיה, מוצגת התערוכה, אותה תערוכה, מראשית ינואר השנה, ולאור העניין הרב שהיא מעוררת, וקהל המבקרים הרב, נשקלת הצגתה בהמשך גם בכמה ערים נוספות באי.

כשיובל דניאלי (המעפיל) מספר על נסיבות היווצרותה, צריך לעצור מדי פעם את שעט דיבורו הנלהב, ובצדק. דניאלי, רב המעש והתארים - צייר, אוצר ארכיון השומר-הצעיר בגבעת-חביבה, חוקר היוצר והיצירה הקיבוצית לדורותיהם, ואחראי על כל ארכיוני התנועה - נחשף לאוסף המוצגים המרגש הזה, ולסיפור שמאחוריו, המרגש לא-פחות, לפני 18 שנה, כשהתייצב לעבודה בארכיון בגבעת-חביבה, ונשימתו נעתקה.



אחרי שמסר את כל היצירות לרסטורציה, בעלות לא-מבוטלת, יצא דניאלי להתחקות אחר יוצריהן ונסיבות יצירתן. הוא פקד את קיבוצי התנועה ברחבי הארץ, ראיין את היוצרים, בהם כמה אמנים בולטים, וב-2005 העלה את הסיפור הלא-נודע על "סדנת תו-נו" (ר"ת: תוצרת נוער) לרשת. אולי, קיווה, יידבק בהתלהבות איזה ספונסר שיממן את הצגת התערוכה פעם נוספת.

ספונסר לא נמצא, אך נמצאה עזרה "דיפלומטית": לפני כשנה נתקלה בסיפור סיגל הררי, אשת שגריר ישראל בקפריסין, נכבשה, והחליטה שאין כתערוכה הזאת לסגור מעגל שראשיתו במחנות העצורים בקפריסין, ולהדק את הקשרים בין שתי המדינות. באוצרות משותפת, שלה ושל דניאלי, מוינו ונבחרו המוצגים לתערוכה, מתוך מאות פריטים וציורים. ההתלהבות בקפריסין, מעידה הררי, אינה יודעת גבול.

הדבר היה ככה: ב-1946, באירופה המשוחררת, המלקקת את פצעיה, מסתובבים אבודים המוני נערים יהודים, יתומים, חסרי בית ופצועי נפש. הנהגת השומר-הצעיר ביבשת מתגייסת למבצע הצלתם, וקבוצה מבוגריה, בראשות שמואל גבעוני (שמרת), מקבצת בפראג כ-120 נערים בני 17-13, על מנת להעלותם ארצה. בתחנתם הראשונה במסע, באנטוורפן, מתערבים הבריטים אצל השלטונות הבלגיים, ובשיתוף פעולה איתם מונעים מהקבוצה להמשיך ליעדה.

איך יעבירו הנערים את תקופת ההמתנה, שקִצה אינו ידוע? ואיך ישתקמו? המדריכים - בהם בוגרי תנועה נוספים, כמו קלמן גרודז'ובסקי (אילון) ושרגא וייל (העוגן), כבר צייר מוכר בתנועה, שהוזעק מהונגריה עם שרה אשתו, מטפלת ומורה לעברית - יוזמים הפעלת הנערים בסדנאות לימודים ויצירה. כאכסניה משמשת להם וילה רחבת ידיים שפותחת בפניהם אשת מיליונר מקומי. גם הג'וינט נרתם לסייע, ותרומה כספית צנועה משיגים הנערים בכוחות עצמם, ממכירת עבודות היד שלהם בבתי כולבו, ולעוברים ושבים.

מקץ שמונה חודשים, כבר שנת 1947, במסגרת עלייה ב', על האונייה "תיאודור הרצל", יוצאים הנערים מאיטליה בדרכם ארצה, כשמטוסים בריטיים חגים מעליהם. בהגיעם אל חופי הארץ, מתפתח קרב בין הבריטים למעפילים, קונסרבים מול כדורים, יש גם פצועים והרוגים, ונוסעי האונייה, בהם גם "הסדנאים" הצעירים, נעצרים ונשלחים באוניות גירוש אל מחנות המעצר בקפריסין. גם כאן, בין גדרות המכלאות, ממשיכה קבוצת הנערים בפעילות תוססת, בלימוד וביצירה.

עכשיו מגיעים, להשתתף בהדרכה ובהפעלת הנערים, גם שליחי התנועה מהארץ, בהם הציירים שמוליק כץ (געתון) ונפתלי בזם, עם חנה אשתו, והפסל זאב בן צבי. המחסור בכלי עבודה ובחומרים מחייב כושר אלתור, דמיון ויצירתיות, והמוצגים בתערוכה מעידים כי אלה נמצאו בשפע.



כך, למשל, מתאר שמוליק כץ כיצד שימשו האוהלים הגדולים כחומר גלם רב-תכליתי: מיריעות החאקי החיצוניות נתפרו חולצות, מהיריעות הכחולות - מכנסיים, ומיריעת הבד הפנימית, הלבנה, גופיות ותחתונים. מיתרי החבל נפרמו ושימשו לסריגת סוודרים וגרביים. פחי שימורים נחתכו, קופלו, נצבעו, והפכו לדגמי טרקטורים, מחרשות ואוניות, מאובזרים להפליא, ואפילו מכניים. מארגזי עץ ומקרשים נולדו שלטים, דמויות ובתי-בובות; מרצפות האבן הרכות עובדו לפסלים ולתבליטים, שנחרטו באמצעות מסמרים ואולרים. חלק מהעבודות - ערכות שחמט, תיבות תכשיטים - נמכרו לשומרים הבריטים תמורת תשלום.

"בניגוד לתנועות נוער אחרות, שפעילו