צילום: אבי חי 75 שנים מאז שצוירו, ו-51 שנים לאחר שיוצרם שם קץ לחייו, זוכים שלושה ציורים קטני ממדים, המתארים דמות חלוץ מיוסרת ושפופת גו, להיתלות על קירות מוזיאון תל אביב. ה"חלוצים" של מאיר לבבי מוצגים במסגרת תערוכת האוסף החדשה של אמנות ישראלית: "המוזיאון מציג את עצמו 2", שאוצרת אלן גינתון. "חלוץ ושמש", "חלוץ כורע", "חלוץ וברוש" - כך מכונים השלושה, שאינם מתוארכים ואינם חתומים, וגם נסיבות יצירתם תישארנה ככל הנראה עלומות לנצח.

עוד על אמנות קיבוצית:
כשאיימי ויינהאוס ודיויד בקהאם הופכים לאמנות
אמנות קיבוצית-ערבית תוצג בדיסלדורף בגרמניה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

"החלוץ של לבבי שונה מאוד מהדימוי ההרואי של 'החלוץ'", מפענחת ד"ר שולה קשת בקטלוג התערוכה "...ענני במרחביה" (שהוצגה ב"בית שטורמן" בעין-חרוד מאוחד, 1997) את החלוצים שצייר לבבי. "הדמות מצויה תמיד בתחתית התמונה. הטבע הארצישראלי הפראי, הלא מבוית, מצמית ומכריע ארצה את החלוץ בחולצת העבודה הכחולה. בכל שלושת הציורים היא כפופה, מונמכת ומוקטנת".

והאוצרת טלי תמיר מייחסת לחלוצים של לבבי סממנים דיכאוניים ומורבידיים: "במקום חלוצים הרואיים, הכובשים את אדמת הארץ בשמחה, צייר לבבי חלוצים הנופלים בייאוש על אדמה חרבה, השמש קופחת על ראשיהם, והם באפיסת כוחות מוחלטת - חלוצים שנתנו לאדמה את כל נפשם ודמם, עד טיפת זיעתם האחרונה, ונותרו שפופים וחסרי כוח-חיים" (מתוך קטלוג תערוכת עידית לבבי גבאי, "עיניים של חלוצה", בגלריה "הקיבוץ", 1995).



מאיר לבבי עצמו, חלוץ ואמן מראשוני מרחביה, הוסיף חלק לפסיפס הלא-שלם כשכתב בשירו "אדמה אדמתי", בשנת 1936, את השורות הבאות: "עבר היום, נקפו ימים וימים/ ואני חורש וחורש בלי אומר ודברים./ חיה בשדה מרדפת, ציפור צורחת,/ ומחרשתי מעמיקה, פולחת, פולחת./ ואדע ידוע: לא אעזוב אדמתי,/ ויפלח חץ לבי, ותשפך חיתי./ אדמה אדמתי! הגידי נא, הגידי לי:/ מה זה היה לך? מה זה היה לי?"

יום המוות משמעותי
"סוכנת הזיכרון" של מאיר לבבי - המבקשת להחזיר לסבה המת מעט מכבודו האבוד ולהשיבו לקנוניזציה האמנותית הישראלית - היא האמנית עידית לבבי גבאי (61), תושבת קריית טבעון וילידת מרחביה. הנכדה, שאיבדה את סבה בנסיבות טרגיות בהיותה בת 11, מצאה את שלושת הציורים בדרך מקרה בשנת 1990, ומאז לא ידעה נפשה מנוחה. היא הציגה אותם שוב ושוב במסגרות שונות, גם לצד עבודותיה שלה, ולמרות דחיות חוזרות ונשנות מצד אוצרים פעלה למען הצגתן במוזיאון מרכזי. לבבי גבאי מכהנת כמרצה בכירה במכון לאמנות "אורנים", שבעבר ריכזה בו את לימודי היצירה וניהלה את הגלריה לאמנות, ומשמשת כעורכת שותפה בכתב העת לאמנות וספרות "קו נטוי".

"בהתייחס למה שקורה בשבועות האחרונים עם הציורים של סבי מאיר לבבי, אני יכולה לצטט את דברי קהלת: 'טוב... יום המוות מיום היוולדו'. מבחינת זהות האדם יום המוות משמעותי יותר מיום הלידה, כי אז רואים מה עשית במהלך חייך ואתה מצטייר כאדם שלם יותר. מאיר לבבי, צייר ופסל שגם חיבר שירים ומחזות, סיים את חייו לאחר ייסורי נפש רבים, אבל רק שנים לאחר מותו הוא מקבל הערכה ציבורית ומוזיאונית".

מירושלים למרחביה
מאיר לבבי (ליובלסקי) ידע במהלך 63 שנות חייו עליות, ובעיקר מורדות, שעיצבו את דמותו הקשה והתובענית כלפי עצמו וכלפי אחרים. מחד היה אמן והומניסט שרצה להיות יוצר חופשי, מאידך שאף להיות חלוץ מסוקס העובד את האדמה ומשרת את האידיאולוגיה הציונית. הקרע הזה בא לידי ביטוי בנפשו המסוכסכת. מות בתו הבכורה אוכמא, שהיתה חיילת בבריגדה ושירתה במצרים, הלם בו קשות, וכאבו עוד התעצם מאחר שלא היה בידו לפקוד את קברה, בסמוך לקהיר.

הנסיבות שגרמו להתאבדותו לא ממש התבררו עד היום, אבל עידית נכדתו טוענת שהיה זה סירובו של הקיבוץ לסייע לו להפוך לפסל סלע בזלת גדול, שבו ביקש לסתת את דמותו של הנשיא הראשון ויצמן. בתאריך 15 בדצמבר 1964 הצילו אותו חבריו לקיבוץ מניסיון התאבדות והבהילו אותו לבית החולים "העמק" בעפולה, אך לבבי קפץ אל מותו מהקומה השלישית של בית החולים.

לבבי נולד בעיר סרהיי שבליטא, בשנת 1901. לארץ ישראל עלה ב-1920. הוריו, אחיו ואחותו נספו בשואה, ורק האחות הצעירה נותרה בחיים ונמנתה עם מייסדי תל-עמל (היום ניר-דוד). לבבי התגייס ל"גדוד העבודה" על שם טרומפלדור כראש הקבוצה הליטאית. הוא עסק בעבודות בכביש טבריה-טבחה, ושם פגש את מי שלימים הפכה לרעייתו ואם ילדיו, סוניה (שרה) שטוק, שהיתה אחותו של איש הספר דב סדן.

בשנת 1922 עברו מאיר וסוניה לירושלים בשל רצונו של מאיר ללמוד אמנות ב"בצלאל". מאיר הפך לחצרן בביתו של מייסד בצלאל, בוריס שץ. סוניה הקימה מטבח עבור תלמידי בצלאל. חמש שנים שהו בירושלים. מאיר התערה בקהילה האמנ