צילום: ארכיון עין גב אז מיהו-מהו מוקי צור - היסטוריון? סופר? מספר סיפורים? חוקר? מחנך? הומניסט? כן, ודאי כל אלה, אבל לא רק. מספרו החדש, "חצי חליל" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד"), מצטייר מוקי כגלגול מאוחר (בעל הומור, מודעות ואירוניה עצמיות) של גיבורי מחקריו וספריו: חלוצי העליות השנייה והשלישית.

עוד מאת ועל מוקי צור:
חוגג 70 ולא נח לרגע
ראשונים תמיד אנחנו -מוקי צור על שנת המאה לקיבוץ
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

הספר - לפי הגדרת המחבר: "ביקור בנקודות המוצא"; "דין וחשבון המגלה כמה מהקשרים שהסוויתי בחריצות באמצעות מחקריי וסיפורי המאורעות שסיפרתי"; "הפעם החלטתי לספר את עצמי" - משעשע ומצחיק, לא פחות משהוא נוגע ללב, מרתק ומחכים.

ממש כמו כותבו, רק מהודק וקוהרנטי יותר. יש בו זיכרונות ילדות ונעורים, ירושלמיים וארגנטיניים; חשיפה (מבוקרת, ובכל זאת אמיצה) של המשפחה נאת-הייחוס, ובית ההורים; מפגשים מטביעי חותם עם מנהיגים, אנשי רוח, אמנים, ואחרוני החלוצים; וגם ניתוחים, הגיגים ותובנות מעוררי השראה - והסכמה ("אי-הקשבה לקול השני, למרות הטלטלות שהוא מביא עלינו, מגמדת את עושרנו ודוחקת אותנו לפשטנות, גם כשאיננו פשטנים, ובכך מצמיחה דוגמטיות מרעילה והתפוררות המזינות זו את זו").



ובין לבין, מפכות בין הדפים ליריקה יפה, והבחנות מנוסחות כפואטיקה (על חוויית נסיעתו באוטובוס: "...הנרדמים בדרכים, בני כל הדורות, אוגרים חלומות. בדמיוני, יש לחברת האוטובוסים מחסן ענק שבו נאגרים כל חלומות הישנים באוטובוסים הנוסעים אל העיר וממנה"). ובכן, הוא כנראה גם משורר.

אבל לפני הכל, נדמה, מוקי הוא כאחד החלוצים - בנפשו, בהתנהלותו, ובעיקר בתחושת האחריות והשליחות. ראשיתה, כך עולה, כבר בילדותו, ואחר-כך בנעוריו הפעלתניים והמשימתיים, והמשכה - נטולת ספק, ושלא בברכת אמו - בהגשמה בקיבוץ, ולא מהנוחים, לפחות בזמנו.

חלק נכבד בספר אמנם מוקדש לו, לעין-גב, והוא בעיניי מהיפים והמרגשים בכנותם, ולעיתים גם משעשע למדי: "ידעתי מראש, שלמרות שהספרייה בראשי הלמה בקצב אוהבים", כך, ערב ההצטרפות לקיבוץ, "ידיי הן שתבגודנה בי, והאסטמה החונקת לא תיעלם עם החום של עמק הירדן...".

על יום העבודה הראשון במסיק הזיתים: "להפתעתי, היום הצליח להיגמר, ואני תהיתי אם עמדתי במבחן"; ועל הלילה הראשון בעין-גב: "מחמת החום אי-אפשר היה לישון בחדרים. הוצאנו את המיטות החוצה, ובחצות קמנו לסחוט את הסדינים הרטובים מזיעה... צחקנו, אך בתוכי הסתמן סימן שאלה גדול, האם כאן הסתיים פרק הקיבוץ, או שמא רק החל?"



רק החל, כידוע, וההמשך מגולל, מזווית ראייתו הייחודית - זו המשלבת ראיית שותף מעורב ואקטיבי, עם ראיית המספר-הכ-ל-יודע - את הוויית הקיבוץ: פצע הפילוג, אימת המלחמה, שכבת המייסדים ודור הבנים, המשבר הכלכלי,
צירי לידת הקיבוץ החדש, ומועקת המזכיר - תפקיד שמילא שלוש פעמים: בגיל עשרים ("סברתי אז, שמתפקידי כמזכיר להיות חיל מאסף בטיול, מאסף הרחוק מהסיירים, זה שקולט את הפצועים ואת ההולכים לאט ומעכבים את התקדמות הטור"), בגיל ארבעים, ובגיל שישים ("כשנבחרתי בפעם האחרונה, הודעתי: בן שמונים אני לא מתכוון...")

ויש גם כמה התבוננויות וניתוחים מאלפים על הסיקסטיז העליזות וקצן העצוב (מוקי עשה אז בשליחות בארה"ב), על הנסיבות והרקע ל"משבר הקיבוצים" (שבשנותיו שימש מוקי כמזכיר התנועה), על חינוך והשכלה גבוהה (שמוקי מעולם לא רכש בגרסה הפורמלית), ורשמי התוודעויות ומפגשים עם גלריה אנושית רחבה: גרשם שלום, אבא קובנר, ז'קלין כהנוב, מאיר אריאל, יריב בן אהרון, שלמה צמח, שמואל הרחול, יהודה שרת, והמון אנשי-שורה שמוקי משכם בלשונם, והם הפקירו בידיו רגשות וסיפורים.

ועל כל פרקי הספר, בשורות עצמן וביניהן, במרומז ובאמירה מפורשת, שורה נימה של מי שגם אחרי כל מה שחווה ועשה, ותרם והספיק - עדיין חוכך בדעתו, עדיין מתלבט, לא מתיימר לדעת, לא מתעקש שצדק, שפעל נכון, שהשכיל לפתור, בעל "מודעות לנורות האזהרה, לפחדים ולחרדות הפוקדות אותי". משיב נפש.