צילום: שרון גרמה אקורד הסיום של רוזה-רוזה-רוזה עדיין מרעיד באוויר הדחוס, וכבר מסתער עליו לחיי-העם-הזה-העם-הזה-העם-הזה, שנבלע ב-אייי-עוד-לא-אהבתי-די, וכשלרגע קצר האקסטזה נרגעת עם: כל-העולם-כולו...

עוד זמרה ושירה מקיבוצים:
היכן הלחן ששרו בקיבוץ לשירו של חיים גורי?
בעמק הירדן לא מפסיקים לשיר
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

היא שבה באחת, ומתפרצת בצעקה גדולה: והעיקר-והעיקר-לא-לפחד-כלל... ככה (כולל הקהל המשולהב, עם הצעקות, עם הדפיקות והרקיעות, עם המעגלים שלובי הידיים שמתנדנדים אנה ואנה, או מרקדים כאיילים) זה נראה ונשמע, פחות או יותר, בכל ערבי השירה בציבור, בין אם של "הטיש הגדול", או של עינת שרוף, או כמובן של שרהל'ה שרון, ובין אם - נא להכיר - יוני קלר!

הוא לא פחות סוחף מהם, לא פחות מקפיץ מהם, ולא פחות מזיע. באתר האינטרנט שלו - יוני קלר והלהקה - בצד קליפים של המונים שרים, מחוללים ומקפצים בהנחייתו, מקלסים אותו מכתבי תודה והוקרה.

אז מה בכל זאת מייחד אותך מהאחרים?
יוני קלר: "העובדה שמאחוריי אין מכונה משופשפת של יחסי ציבור ותקשורת, שאני לא מסחרי, ועושה הכל לבדי: הפקה, ארגון, ניהול, שירה ונגינה בגיטרה. עם הלהקה שלי, כמובן".



הוא חבר שפיים (37), דור שלישי, ש"התגלה" לראשונה כנער, כששר בטקס זיכרון את "הנסיך הקטן", עם בת קיבוצו - ויחד אתה, ועד שחזרה בתשובה, הופיעו כצמד במשך כמה שנים. תקופת-מה עבד ברפת, תקופה נוספת בחינוך, וב-2003, כשהחל להוביל שירה בציבור, גילה את ייעודו וטעם חייו - כך הוא אומר.

היעוד הוא מה - להופיע לפני ציבור? להלהיט את הרוחות? לעשות שמח?
"לפני הכל, ובראש ובראשונה: לעשות שמח. ליצור אווירה של כיף. להשכיח מהאנשים את הצרות וטרדות היום־יום".

יש לך רפרטואר קבוע?
"פחות או יותר, והוא כולל מאות שירים, מכל הסוגים והתקופות: שמחים, מקפיצים, ישנים ונוסטלגיים, וגם יותר חדשים ועדכניים".

שכחת מזרחי.
"אין לי שום דבר נגד מוזיקה מזרחית, חס וחלילה. אישית אני פחות מתחבר אליה,
אבל אנחנו מביאים גם כזאת".

לצופה מבחוץ האירוע נראה פחות כערב שירה, ויותר כהתעמלות אירובית או כטקס שבטי.
"זה מה שאנשים אוהבים - לצאת מעצמם, אבל מדי פעם אני עושה אתנחתה ושר שירים שקטים, יפים".

אתה מכיר בעל-פה את מילות כל השירים?
"אני - כן. לטובת הקהל אנחנו מקרינים את המילים על מסך".

תגיד, לא קורה שאין לך מצב רוח לעשות שמח?
"תאמין לי שאין מצב כזה. אם יש לי מצב רוח רע, הוא נעלם כלא היה ברגע שאני עולה על הבמה. מספיק לי לראות את הקהל המתלהב, והסוויץ' קורה מעצמו. אני שוכח הכל, ומגיע לפסגת האושר. אין דבר שאני יותר מצפה לו מהערבים האלה. בשבילם אני חי".